פורום גרעין ידידיה המלך!! (עמוד 4)

על מי אני עובדת. אמנם קיבלתי ידיים טובות ואוזן חדה, אך אין בי אש. אין בי מעיין נובע שרוצה לצאת החוצה. רוח סערה פוסחת עלי. בקושי קמצוץ אדמה יש בי.
יצירה זה לא אני. קצב זה לא אני.
אני זה ראש בקיר. תאווה. חיה שאוכלת מבפנים.

אמן לא יכול לדבר הרבה. (מ.ב.)

אני מכורה לצומי. ועם כל איפה שמביאים לי אני נהיית יותר כמו כלבלב עם הלשון בחוץ. יאק.
מעגליות זה נורא.

העולם הזה הוא לופ שלא נגמר. אני לא מבינה איך אך אחד לא קם ומתנגד לעניין הזה.

יש בי אש. יש בי יכולות. אם אני ירצה באמת.

יש מילים שהצליל שלהם מאיץ את הלב.

רֹאשִׁי כֶּתֶם פָּז
נִמְלָא שְׁלוּלִיּוֹת שֶׁמֶשׁ
קֶרֶן מַחְלִיקָה עַל פָּנַי

תּוֹךְ לִבִּי נוֹטְפוֹת טִפּוֹת-אוֹר
וִילוֹנוֹת עֵינַי הֵם לְשׁוֹנוֹת-אֵשׁ
לְחַלּוֹנוֹת נֶפֶשׁ הַמִּתְחַיָּה

העיניים הן ראי הנפש
ועיניים בציור זה ראי לנפש הצייר.
אפשר לראות מהתבוננות בדמויות המצוירות שלי מה עובר עלי.
זה תמיד הטריף אותי. איך זה שההעתק מדוייק אבל בתמונה יש מבע אחד ובציור מבע אחר?

במבע של הנל יש אצילות ועומק ושקט. משהו שאני מרגישה בעצמי לאחרונה והציור כמו אישר לי את זה.
לחיים לחיים.

הייתי חמודה פעם. וגם מאוד מסכנה.

חחחחחח
עוד חצי שעה אני יתחיל לבכות
בדוק חחחח

באלי ירושלים. רק לנשום את האויר.

אתם יודעים מה זה רפואה?
רפואה זה שאתמול באמצע הציור התחלתי להתאפר עם הגואש ולצחוק מעצמי
וכשדמיינתי מישהו יכנס פתאום לחדר וישאל אותי מה נדפק איתי, הפליטת מחשבה שלי היתה: סתם. אני אוהבת אותי.

ברוכים הבאים לרכבת הרים

לדבר ככה, בפשטות, עם אבא, זה הדבר הכי גדול שיכול להיות.
איך הגעתי למצב שאני היום. גם גננת וגם באנאערף. שני הדברים שהכי לא חשבתי שיקרו . אני רק תנו לי סידור, מיטה, שגרה קבועה ואני מסודרת. אבל אלוקים גדול ושלח אותי לכאן וזה לא סתם סיטואציה של 'מה אני יכולה ללמוד ממה שקרה פה עכשיו' זה חיים של 'איך אני הכי נותנת ממה שיש לי לאחר במה שקורה פה עכשיו' 'איך אני לא עושה טעויות' 'איך מדברים' 'איך אני מראה להם כמה אני אוהבת אותם ומחנכת בו זמנית' 'איך אני משליטה את המח על הלב כשדברים לא מסתדרים כמו שאני רוצה'
זה קשה. ומאתגר. ומרגיש נכון.

הזיות מה שהולך אצלי.

אני מרגישה כאילו אני הולכת למות.
מה זה כל הפרידות האלה. הכל נהיה מוזר.
איך אני אחיה בלי ירושלים. איזה אויר אני אמורה לשתות.
אני הולכת להשאיר הכל הכל מאחורה. לגמרי. שזה באמת מבחינה מסויימת כמו להתחיל חיים חדשים.

אני מטומטמת למה הכנסתי את עצמי.
אבל אני אוהבת את הכיוון שהטמטום הזה לקח אותי הפעם. שטות דקדושה.
(זה או זה או לרדת את כל הדרך חזרה)

מלחיץ לי.

אז מה, ככה מלחמה כל יום? זה אשכרה לא הולך להגמר. לעולם.
ואני חשבתי, אם זה היה מלחמה אמיתית עם נשק, גם הייתי מוותרת? כנראה שלא.
ואם הייתי יודעת שהיא לא תסתיים לעולם? הייתי מצטרפת לאוייב? כנראה שלא, אבל גם כנראה שהייתי מרימה דגל לבן ונותנת להם לקחת אותי.
ואם הם היו לוקחים אותי לשבי מלכים? הייתי מרשה לעצמי להינות? אולי. אבל עם כל הנאה כזאת הייתי סובלת סבל איום.
זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו, טורפת ובוכה. לעזאזל. איזה נס שאני לא לוחמת.

אש זה מטורף. השריפה אוכלת את היער ירושלים היפה אבל היא יותר יפה. והריח יואו הריח.