פורום גרעין ידידיה המלך!! (עמוד 5)

|נואש|

איזה באסה זה הבדידות הזאת אה?

אני פאקינג לא מעניינת אף אחד, בדיוק כמו שאף אחד לא מעניין אותי.

ברור שיש קצת שכן, אבל לא באמת. בעיניי אני התפקיד הראשי.

ה ת ב ו ד ד ו ת

הייתי רתמול רעבה וגמורה ולכן כתבתי מה שכתבתי. לא שזה לא נכון, אבל היאוש הזה לא בא בחשבון.

היא צועקת. צורחת. אני לא יודעת איך לעזור.

אתמול חשבתי על השינוי שעברתי. מה זה? זה היה תקופה? רוח חולפת? מסתבר שכן. ויש בי את אותה אש. לא כביתי, מיקדתי.
ואין בי כאב, והחתכים התאחו, ופתאום רואים מה שתמיד היה ולא ידע לצאת.

מזמור לתודה.

הוא אמר שיש לי שמיעה טובה ולכן הוא מצפה ממני ליותר.שכשרונים נדפקים.
אני מאושרת.
תודה טאטע.

"את רוצה חסיד ומאחורה פתוח לך."
בום. כאפה.
אני צריכה להשתנות.

סוס זאת חיה שאני אוהבת. הלא כמו פרה שסתם רובצת ולועסת מגעיל. סוס הוא אצילי, במיוחד הסוסים הגזעיים של המשטרה.
והנה הם הולכים עם ראש נמוך מהגוף לאן שהרוכב אומר. כאילו הם מין מכונה חסרת.

אני חרא.
אני יודעת איך זה יגמר. כמו תמיד. רק שהפעם אני לא יוכל להעלם בלי לקחת אחריות.
וזה כאילו עוד למה אסור לי להיות אמא, ומדריכה, ובכללי אחראית או קרובה מידי לאנשים. אני עלולה לפגוע בהם עם ה'טוב לב' הזה שלי.

שאיפה.
נשיפה.
עשן מעטר את השמים השחורים.
הוא שוכב על גג רעפים, סיגריה בפיו. אין לו כח להזיז את היד בשביל להוציא את הסיגריה.
שאיפה.
נשיפה מקצה הפה.
פעם השאיפות שלו היו שונות לגמרי, אי שם בחודש שעבר. גבוה הוא שאף, היה בטוח שיגיע. יכל כבר לראות את עצמו מתפלל תפילה שלמה בכוונה, חוזר הביתה לאישה אהובה וילדים מתוקים, פניו קורנות כזוהר הרקיע אחרי יום של תורה.
מיתר קרוע בלבו רוטט לצליל הזיכרון, כאילו שמע את התו שלו.
שאיפה.
נשיפה.
לזכר השאיפה.
כוכבים מנצנצים גבוה מעליו. גבוה מידי. העשן מערפל אותם.
עוד מעט הסיגריה תיגמר, העשן ימוג, ואם הוא ינגב את הדמעות אולי יצליח לראות אותם שוב.

המח של יהודה פעם בחזקה. הוא יכל להרגיש את זה. ואיך לא, הוא בקושי אכל כבר שבוע וגם שינה חסרה לו.
אבל הוא חזק, וחזקים שורדים.
הוא ניגש לברזיה הקרובה ושוטף את פניו. מגע המים הקרים עוזר קצת. כשהוא סוגר את הברז ריסיו נוטפות מים ויהודה לא טורח לנגב אותם, במקום זה הוא מתיישב על קצה המדרכה ובוהה.
צריך לעשות קצת חושבים.
הוא תוקע את העיניים בעץ מעבר לכביש , בקילופים שבו.
באחרונה הלב שלו נאטם. המצב הנפשי שלו רעוע. כשמתייחסים לגוף כמו אל זבל גם הנשמה מושפעת.
הוא מחייך חיוך דבילי "כן יהודה, אתה דפוק, אתה מתגעגע, וכדאי שתלך להתבודד."
להתבודד! מאיפה הפה שלו מוצא את המילים שהוא לא מצליח לחשוב עליהן. כמה זמן הוא לא התבודד, לא דיבר ככה ישיר עם אבא? שנה אולי. מאז שעזב. הוא לא רצה לעזוב. הוא בכלל אוהב אותו.
צפירה פתאומית מעירה את יהודה מהמחשבות, משאית שעוברת לידו במהירות והוא בקושי הבחין בה. ועוד מכוניות, אחת אחרי השניה במהירות שיא.
כמו בכביש בין עירוני ענק.
מה?
העיניים הגדולות נפערות באימה למול כביש בין עירוני ענק. איך הגיע לכביש כזה סואן?
הוא נעמד במהירות לפני שתפגע בו מכונית ועולה למדרכה. מאחוריו יש תחנה, הוא מתיישב בה ומרגיש שהגוש בגרון הולך וגדל.
הוא כאן.
הוא לא כאן. גם לא שם.
אולי הוא בכלל חולם.
יהודה לא מוציא מילה. הוא חזק.
אבא תעשה אותי חזק.



אסור לי לשתות קפה שחור. זה עושה שכל היום שלי יהיה הפוך.

כשכתבתי את הסיפור ההוא לא תיארתי לעצמי שזה יכול לקרות במציאות. סתם משהו מבהיל ולא הגיוני שיצא ממני באותו רגע. אבל יום שישי גורם לי לחשוב שאולי זה כן אפשרי. זה מפחיד.

נראה לי אני משתגעת.

מה נסגר עם העיניים שלי. מה הולך שם מתחת לעור ולמה תמיד אני חושבת על האופציה הכי גרועה.

יש בזה משהו מהנה

השבת לא עשיתי כלום חוץ מלאכול ואני מרגישה עכשיו חרא על זה
כאילו
כמה אפשר להיות חומריים
וכולן סביבי נראות מחוברות ורק אני בעולם אחר מסריח
קיצער
אתה שומע
התחלתי לגלף בעץ
אני סתם מעטרת מקל שלא ישמש לכלום
לא זה לא אני זה הנפש שלי דורשת את זה
מפה לשם אני ישנה הלילה עם שבבי עץ במיטה ואני לא רוצה לנער אותם
איכשהו זה נעים לי
לילה טוב

המ כן אז המ
אפשר קצת שקט? לא תמיד צריך לדבר.

האוטובוס זוחל ופתאום עובר במהירות אמבולנס עם סירנה קולנית.
הלב שלי חזר לרגע ללג בעומר.

אני ידעתי. פשוט ידעתי.

מידי פעם יוצא לי לחשוב על מה יגידו עלי אם אני ימות. ואתמול הבנתי שיגידו הרבה דברים אבל צדיקה לא יהיה חלק מהם, גם לא משהו קרוב או דומה.
וזה כואב. אני לא רוצה לסיים ככה. אני רוצה להשתנות.

"למות על קידוש השם זה קל, זה פעם אחת. אבל לחיות על קידוש השם זה הקושי האמיתי. כל רגע מחדש."
אני צריכה לרסס את זה במח על הלב.

אני מרכבה בלי עגלון. הבהמה מובילה.