את לא יכולה עכשיו ליישר את האצבע מרוב שכססת את הציפורן הזו וזה כואב בטירוף.
גאד. תקשרו אותי. תשמרו עליי.
ודי לגעת בי, אנשים. די. זה מכאיב לי.
אין יותר מטומטמת ממך. בחיי.
למה אני ככ מפגרת. תסבירו לי.
למה לא מעיפים אותי לעזאזל. או לאני לא יודעת איפה. למקום שלא יהיה אותי יותר בכלל בכלל.
אני מדאיגה אנשים וזה בכלל לא מגיע להם. וזה גם לא בכוונה.
אני פשוט לא מסוגלת לענות.
אני צריכה מישהו שיהיה פה לחבק אותי ולהגיד לי שיהיה בסדר. ושהכל יסתדר כבר.
הראש שלי ככ כואב.
אבל עובדה, עשיתי את זה.
היא דואגת מאוד. יותר מידי לטעמי. אני צריכה אותה לידי.
אני מותשת למהסתיר הכל ושלא יראו ויחשדו.
נמאס לי שהיא הכריחה אותי להגיד כמה לקחתי. לא רציתי. פליטת פה. הלאה.
כיף לי שטוב לה. שהיא רגועה. שהיא מתחילה להתאזן לאט לאט.
אני מפחדת עליה ומעצמי.