פורום פורום סניף רמות (עמוד 5)

אולי 'בקטנה'?

(כי זה פרוזה ושירה רק בקטנה)

לשתיכן.

אני בעד או לשנות למשהו שלא מובן הכי בעולם שזה אתגרי כתיבה, אבל כן משהו שייה איכשהו קשור..

נגיד בקטנה זה ממש חמוד..

או פשוט להשאיר את השם כפורום סניף רמות.

אממ.. אם יהיה לי רעיון גם- אכתוב

אני חשבתי על "אתגרי כתיבה", שזהו בעצם ייעוד הפורום.

 

(צעירים בכתיבה כאילו)


סתם ⁦⁩ לא באמת.


אין לי רעיונות

'מאחורי המילים'

אז אולי באמת נעבור לפורום המקורי? נחיה אותו קצת?

יכול להיות שהוא פחות מפחיד ממה שנשמע

בנסיופ זה כל הזמן ילך לאיבוד...

@אהבת ישראל!!

@שחר.

@פסידונית

@מעין=)

@ריעות.

@פוסעת

@על הר ה' ששמם

 

שינוי שם:

על הר ה' שמם כן

פוסעת לא

מעיין כן

שחר כן

פסידונית נמנעת

אהבת ישראל כן

אני כן

 

מתוך 7 משתתפים חמישה אמרו כן אחת לא ואחת נמנעת.

 

מנהל:

על הר ה' שמם כן

פוסעת נמנעת

מעיין כן

אהבת ישראל כן

שחר נמנעת

פסידונית נמנעת

אני נמנעת

 

מתוך 7 משתתפים שלושה אמרו כן ארבעה נמנעו 

 

מהנמנעים: הזדמנות לשנות את הדעה שלכם לכן או לא. 

 

אם זה נשאר בהצבעה הזו אפשר לפתוח שרשור חדש בנוגע לשם והגשת מועמדות להנהלה. 

אפשר להגיש אותך @ריעות. בתור זאת שיזמה את הרעיון?

 

 

@ריעות. אמרה ''זה יכול להיות נחמד אבל לא דחוף'' רש''י חלוק במקום אם היא מסרבת או נמנעת

נחמד לי גם ככה...

אבל כבר העבתי את דעתי בשרשור לשינוי שם הפורום

וסליחה על הפלישה לסניף רמות?

אולי נבקש שיהיה כאן מנהל ונשנה את השם לאתגרי כתיבה?

 

ועשיתם לי חשק

ברגע שאוכל- אתיישב לכתוב ואעלה לכאן ויהיה פצצה

@Admin

 

ואולי בשביל עוד כמה עניינים טכניים..

אבל לא חייב תכלס..

@נפתלי הדג

 

הוא מטפל באתגרים כאלה.

מגניב מה שהולך פה. למה, בעצם, לא לעשות בדיוק את אותו הדבר בפורום פרוזה וכתיבה חופשית?

פחות רשמי ומחייב

מוסתר

לא מלחיץ

כבר קיים פה... 

 

 

שאלה טובה

מכמה סיבות.

דבר ראשון, לכתוב בפרוזה זה מלחיץ. לפחות מבחינתי, כולכם שם ברמה גבוהה ממני וקשה לכתוב ככה. כאן זה אתגרים, יש מקום לטעות. (אני יודעת שזה לא ככה, אבל ככה אני מרגישה)

דבר שני, התחשק לי מקום משלי

ודבר שלישי, קשה לכתוב בצורה מסודרת ועקבית עם אנשים משתנים. כשזה פורום יחסית מוסתר, לאנשים יש יותר כוח לבוא, ונוצרת עקביות.

או שלא, אבל זו ההרגשה שלי.

גם נהנת מזה שפורום מוסתר

וגם מסכימה איתך קצת

חבל לי שאתן מתחבאות בפורום מוסתר, ובעיני פרוזה הוא פורום לכל מי שרוצה להיות בו. אין בו רק כותבים מקצועיים (ממש לא אפילו) ואני יכול להעיד על עצמי שהגעתי לשם בלי שום ידע ולמדתי המון. הבחירה שלכם בפינה פרטית משלכן היא לגיטימית, אבל כמובן שנשמח לראות אתכן גם אצלנו כחלק ממה שקורה בערוץ.

@ריעות.

הלוואי היה לי זמן היום

לכן אני לא עושה את זה עכשיו..

אבל זה מגניב!

דווקא אני אוהבת..

(אבל למה מאנונימי???)

 

 

כתבתי כאן

למה צריך מנהל?

מותר לשאול למה מאנונימי?

 

איך נדע למי לומר תודה?..

 

 

עכשיו רציני. 

סתם כי לא רציתי להחשף. לא כזה חשוב לדעת מי אני. אם תרצי בפרטי אין לי בעיה עקרונית.. 

(ואם כבר מדברים טכנית- בואו נשתדל לכתוב כמה שפחות מאנונימי? זה קשה לפתוח את הנפש ככה, וכלתוב זה לפתוח את הנפש).

קשה לך לפתוח את הנפש בגלל שאני מאנונימי? 

למרות שעכשיו מרגיש לי דביל להיות מאנונימי.. 

אנונימי זה יצור אחד מרובה פנים. קשה לדבר למישהו כזה.

יצור מרובה פנים.

הוחמאתי לרגע

 

 

רק לרגע

לא אתה, אלא כל מפעל האנונימיות.

זה המון אנשים שלכולם אותו שם ואין אפשרות לדעת מי זה מי.

אבל מפרגנת לך את המחמאה

נוהגת להחמיא לי רבות

רק חבל שאני בת

 

אם היית 'אנונימית' זה כבר היה סיפור אחר.

 

 

טובנו אז ניק חדש יצטרף לשורותינו בקרוב

אני אוהבת ספרים משוגעים בדרך כלל. אני חושבת שאנסה לעשות אותו דבר אבל על דמות מסרט (יש גם ספר, לבושתי לא קראתי אותו).

כמה טוב להיות פרח קיר- חמש עשרה שנה לאחר מכן.

 

סם ישבה על הנדנדה בגינה וקראה בספר שנתן לה צ'רלי לפני זמן רב כל כך. הרוח הקרירה גרמה לה לסגור את הספר ולהיכנס הביתה. פטריק ישב שם על הספה ושוחח עם צ'רלי ואשתו על דברים כל כך לא מעניינים, והיא פנתה למטבח. מחר יום הולדת שלושים של צ'ארלי, והגיע הזמן לחגוג לו כמו שצריך. בכל שנה אומרים לו מזל טוב ונותנים לו לכבות את הנרות שעל העוגה, כי חג המולד, ואיך אפשר להתעלם מחג המולד. אבל השנה, השנה הם יחגגו כמו שצריך.

"היי סם," אומר פטריק כשהיא נכנסת לחדר המגורים שוב.

"היי פטריק." היא פורעת את שיערו בחיבה. 

צ'רלי מחייך. "לא תאמיני מי התקשרה אליי אתמול."

סם מסתקרנת. צ'רלי לא אוהב לשוחח בטלפון, אבל הוא נשמע משועשע. "מי?" היא שואלת במהירות, אולי קצת מקנאת שעוד מישהי מתקשרת אליו מדי פעם.

"מרי אליזבת'." הוא עונה, מחייך חיוך ניצחון.

"אוה." סם מתיישבת על הספה. "מרי אליזבת'."

"היי, אל תכעסי," אומר צ'רלי. "היא רק סיפרה על הטיול שלה."

"אני לא כועסת. אתה יודע שאני אוהבת אותה."

צ'רלי נשען לאחור. "את זוכרת כשהיית שמיניסטית, ומרי אליזבת' הייתה החברה שלי?"

"בטח." עונה פטריק במקום אשתו. "איך אפשר לשכוח. וזוכר ששיחקנו אמת או חובה?"

צ'רלי נבוך, אבל סם ממהרת לשנות נושא.

"אז מחר יום ההולדת שלך, צ'רלי. שלושים, וואו. אתה בטח ממש נרגש."

צ'רלי מהנהן. "סוף סוף תפסיקו לצחוק עליי שאני ילד."

סם מגחכת, ומביטה באשתו של צ'רלי.

"היי, רייצ'ל. את יפה מאוד הערב. את נראית זוהרת."

רייצ'ל מחליפה מבטים עם צ'רלי. הוא מהנהן.

"זה בגלל שאני הרה." היא אומרת לבסוף.

צעקות שמחה נשמעות בבית הקטן. וטלפונים, וחיבוקים.

האח הבוערת מחממת את הבית בעליזות. צבעי ירוק ואדום מכסים את הכול, ובחוץ שלג.

צ'רלי חושב על התינוק שלו, פטריק חושב על סם, וסם? סם, שוב, חושבת על מוזיקה.

ואני גם מכירה את הסרט אז בכלל רוויתי נחת

סקר. הייתם רוצים שיהיה מנהל לפורום ונשנה לו שם? - פורום סניף רמות

 

 

 

ואדמין אמר שנפנה לנפתלי הדג לאחר שנקבל החלטה

אני לא טובה בלעשות את האתגרים של עצמי, וממש מתחשק לי אתגר.

אבל אנסה לחשוב על משהו

אני גם אחשוב על משהו.

חכי רגע

כל הקטע הוא שנתעלם מהתוכן..
נתמקד בכותרת.

גם אם את סתם כותבת לעצמך זה נחמד.

אני אשמח שתשלחי, או שלפחות תגידי על איזה שיר עשית...
אבל מה שאת רוצה!

לכל איש יש שם.

 

לכל איש יש שם.

שם שנתן לו העולם,

פעם, היום, מחר.

לכל איש יש שם,

המורכב ממסע ארוך,

מסע חייו.

לכל איש יש שם,

שחלקו הצגה, וחלקו מציאות,

מה שמוצג לאחרים.

לכל איש יש שם,

שעשוי מתוויות,

מזויפות, אמיתיות, כואבות.

לכל איש יש שם,

מיוצר מאירועים שנצרבים,

טובים, אוהבים ושפחות.

טוב שם משמן טוב.

 האמנם?

(השיר המקורי הוא של קרן פלס)

את
לא באמת איתו.
את, מנסה
להסתתר תחת כנפו
הגדולה, החמה, האוהבת.
אתם לא
מתרגלים אהבה
באמצע הרחוב.
הוא אוהב אותי.

זה בנושא של השיר המקורי?

גַּעֲגוּעַ

אֵין אֶחָד שיזכיר
אֵיך הָיִיתָ אַתָּה,
אֵיך הָיִיתָ אֲנִי

אֵיך, בְּשֶׁטֶף אַדִּיר
חָלְפוּ הַשָּׁנִים
וְחָלַפְתָּ אַתָּה

משאיר אוֹתִי
לְבַד




השיר המקורי:

ואיפה למדת לנקד?

לא למדתי, זה אתר כזה

nIkUdA נִקֻּדַהּ

טוב נחפס נמצא ונכתוב משו... צריך שם ארוך שהיה מאתגר...|חושב|

 

(כן, שוב הפורץ, האטיופי מהביעור,אני לא אטיופי אבל אולי יעשו לי ביעור ל"ע)

 

 

רַציתי לשַמֵר

אֵת זיקוקֵי ההיגיון

היכולת

לדמוע למוות

 

כשישנים בכאילו

לרגע מרגישים

 

שְפויים

ארים ראשי,
אל שמי תכלת בוהקים
אחפש ציפור עפה
שתישא אותי למרחקים.

ארים ראשי,
גבוה, לא אירא רע
ארים את עצמי
אשכח מזה המאורע.

ארים ראשי,
אפסע בגאון
אני איש חדש
ללא טעם כישלון.

ארים ראשי
בתנועה אמיצה
ארים נפשי
ומפה -
קפיצה.

לאן תוביל זו הקפיצה?
לרקיע טהור ונשגב?
לבור שאול אין תחתית?
העיקר שארים את ראשי,
עכשיו.

כתבת בצורה מקסימה!
התחברתי מאוד למילים..

בדיוק ניסיתי לחשוב על אחד.

ננסה.

בעז"ה.

מקורית שלי

אז המחמאה במקום

למי שמכירה. זה היה לפני המון זמן אז אני לא לגמרי זוכרת מה עשיתי, רק שחברות שלי אהבו את זה ואת המשפט הראשון. אז ניסיתי לשחזר וזה מה שיצא:

אני רואה אותה כל בוקר. את המלחמה הפנימית בה. רגע היא קמה ורגע היא שוכבת, רגע חיה ורגע כמו מתה.
אני נמצאת שם תמיד, כבר שנים. איש לא יכול להזיז אותי ממקומי. והיא? היא נעה ונדה בין עולמות, רגע נושמת ורגע בעולם הדמיון.
אין בי אכזבה או כעס או ייאוש, רק נחישות תמידית, ויציבות. אני המכילה, אני הנוכחת, אני השותקת.
אני הבית והחום.
וכשהיא קמה ממני סוף סוף, אני קרה. אני פזורה ומבולגנת, ובעיקר לא קיימת בשביל עצמי.
והכי חשוב- בסוף היא תמיד חוזרת.

נמ. לא יצא משהו. אולי אנסה עוד אחד מאוחר יותר

המכות לא הפסיקו. אחת ועוד אחת. משתנות בצורה ובחוזק.

הוא נלחם בידים חשופות ונהר של דמעות.

והוא לא היחיד. 

לפחות פעם ביום הם נוחתות עלי, בכל מיני צורות. על ידי כל מיני אנשים.

ילד כאפות שכמותי. תפסיק להכנע. תהיה חזק.

אז אני מחזיר מלחמה. מקשה את עצמי. חוזר למקום שבו הייתי קודם.

אך לו זה כלל לא משנה, להפך, ככל שאני לא נכנע הוא רק מתחזק.

וככה זה ממשיך, כמו פינג פונג,

אני, הוא, הוא, אני,

לפעמים אני מתעייף, לפעמים זה הוא. אך אף אחד מאיתנו לא נכנע.

ואז, בבת אחת הוא נוחת על הרצפה, מותש, עייף.

הדמעות יבשו והוא היה נראה יותר רגוע.

'תודה' לוחש לי

ואני מבין שזה בעצם מה שהוא היה צריך ממני,

לעמוד מולו, לא להכנע.

ולתת לו לפרוק, להוציא, לכאוב, להכאיב, ולהרגע.

אולי נחליט על נושא?

סצנה א'

מסך שחור, שומעים קולות

 

קול א: אני באמת אהבתי אותה, היא זו שלא אהבה אותי.

 

קול ב (מסנן): שקרן.

 

קול ג': אתה יודע שזה מה שגם היא טענה.

 

קול א: אבל אני אומר לך את האמת, והיא משקרת.

 

קול ב (עצבני): תפסיקו לדבר עלי בגוף שלישי!

 

קול א+ג: אל תתערבי.

 

קול ג: עכשיו אנחנו שומעים את הגירסה שלו,  לשלך הוא הקשיב בלי להעיר
           הערות.

 

קול ג: יש לך עוד משהו לומר?

 

קול א: אני מקבל את הילדים.

 

סצנה ב'

חדר ילדים, האבא משחק עם הבן

 

בן: אבא, איפה אתה ואמא הייתם אתמול?

 

אבא: עזוב, תאמין לי שאתה לא רוצה לדעת.

 

בן: נו, אבא, מה אכפת לך?

 

אבא: אני הולך להתגרש מאמא, סופית.

 

בן: אבל אבא, מה יהיה איתי, ועם יונתן?

 

אבא: אל תדאג, בועז, אני אוודא שתבואו איתי, שניכם.

 

בן: ומה עם אמא?

 

אבא: היא תשב בכלא.

 

בן: אבא, לא.

 

אבא: כל כך מהר שכחת את המכות שהיא היתה נותנת לך?

 

בן: אני זוכר, אבל אני בכל זאת אוהב אותה.

מסך שחור יורד

(קראת את הדיאלוג הוא והיא שלי?)
כתוב טוב, לטעמי חסר קצת בשר. רוצה להרחיב את זה?
ושוב- כתוב טוב. אפילו מאוד.

אמיר: הגיע מכתב.
(זורק מעטפה על השולחן)
גליה: (סקרנית מידי) כן? ממי? תראה תראה!
אמיר: (מושיט לה את המעטפה אבל לא נותן לה לקחת)
גליה: אמיר? תביא, נו!
אמיר: (רציני, תקיף) גליה. אני רוצה כמה הסברים קודם. מה זה אמור להביע?
גליה: רק רציתי לבדוק משהו. נו תביא כבר (כמעט בבכי, מנסה לתפוס את המכתב שאמיר מעביר בין ידיו)
אמיר: מה רצית לבדוק? למה מגיעים לכאן מכתבים מהמפעל הפיס? יש לנו כסף מיותר, גליה? את משתתפת בהגרלות? אנחנו מדלגים על ארוחה ביום ואת ממלאה כרטיסי פיס!
גליה: (נבוכה מעט) זה יכול להועיל במידה רבה אמיר. והנה, אולי זכינו, תן כבר לראות!!
אמיר: (מיואש, עייף ועצבני, צונח על הכיסא הקרוב באנחה) אוי גליה.. מתי תפסיקי להיות תמימה...
גליה: (פותחת את המעטפה בלהיטות, קוראת "...אם לא תשלמו את חובכם עד לשבוע מהיום, נצטרך לנקוט באמצעים. תודה ולהתראות, מפעל הפיס"
(צונחת על הכיסא השני, נועצת את מבטה ברצפה)
אמיר: (מעביר יד על פניו העייפות)
כמה?
גליה: (מסתירה חיוך) תקרא בעצמך.
אמיר: (לוקח את המכתב וקורא "שמחים להודיע שזכיתם בהגרלה על סך חמשת אלפים שקלים חדשים! לקבלת הכסף, פנו למרכז הפיס הקרוב עם כרטיס זה..." (שומט את המכתב, מסתכל על גליה) בכל זאת לא היית צריכה לעשות זאת. כמה הוצאת עד שזכינו?
גליה: אתה לא שמח, אמיר? כסף! בחינם! וזו ההגרלה הראשונה שהשתתפתי בה.
אמיר: כן. זה בסדר. אבל אבקש ממך להתייעץ איתי להבא. יש משהו לאכול?
גליה: אתה לא בא להביא את הכסף?
אמיר: לכי לבד... אני בנתיים אנוח פה.
גליה: (לובשת את מעילה הבלוי ויוצאת בשקט)
אמיר: (נרדם)


אולי אמשיך אותו מאוחר יותר לרב שיח.

הערות?

באמת שקשה לשלב ספרות גבוהה בשיח, הייתי ממליצה לקחת רגש קיצוני יחסית ועליו לכתוב. אולי זה יהיה האתגר הבא.
בל מקרה זה ממש יפה. לקחת רעיון פשוט והפכת אותו למשהו חי הרבה יותר מסתם קטע.

האמת לא חשבתי על זה הרבה..

(במקום לתייג את כולם)

זה לא שכולם כותבים ואני מעירה הערות וביקורת בונה. כולנו כותבים וכולנו מגיבים אחד לשני, בסדר? ככה כולנו נוכל לכתוב ביותר חופשיות.

מסכימה!

או בקיצו, פריצה.

 

אבל אתגר כתיבה שאי אפשר להגיב? זה ממש לא תחסום...

אז מצטער, וכבר זרם משו אזץ...

 

לבוא כך ללא הקדמה

לקחת מהבית משפחה שלמה

להשליך בביזוי לאש ולתבערה

כשכול חטאם השמנה יתרה?

 

אז לא כולם יצאו דקים

יפים מרובעים ובליתי לעיסים

אבל כבר שנה שאנחנו חברים

ומי הצילך בכול הלילות והבקרים?

 

מסרים אני קולט די מהר

ומודיע שלכאן אני לא חוזר

מה חשבו אותם פושעים

שככה סתם מעבירין על האוכלין?

 

כי זה העולם וזו האגדה

חיים מאושרים? אולי למצה שמורה

אז די לקוות להצלה או לרחמים

ככה זה,

כשאתה תופח מעבר לחי רגעים

טוב. זה מקום טוב.