פורום עין גנים-ככה אנחנו פשוט מושלמים! (ל"ת) (ל"ת) (עמוד 1)

שאני לא יורה פה עכשיו שורה של קללות.

אהובי אני הולכת רחוק
אני הולכת לשתות
לקרוע את העיר הזאת לאלף חתיכות
אין לי באמת חברות
או איזה סולם אהבות
הכול זה רק זמני
הכול זה רק זמני
אני מבטיחה לנסות לאהוב אותך קצת פחות
ולא לבכות יותר, יותר כבר לא לבכות
יש לך את הצרור מפתחות
ללב שלי – זה לא טוב
זה לא טוב
ולא הפרעת לי פשוט
קצת מוזר לי לדבר אתך
ככה כמו זרים
תמיד אתה חוזר
תמיד אתה אומר
את האהבה שלי
ולא הפרעת לי
פשוט קצת מוזר לי לאבד אותך
כל שני וחמישי
תמיד אתה חוזר
תמיד אתה אומר
את הנסיכה שלי
אהובי ידעתי שזה יכאב
אבל למדתי עכשיו
לא לעשות את הטעויות שאני עושה
באמת שאני כל כך מנסה
להכניס את הלב לכביסה
ולייבש אותו ולנקות ממך
ולא הפרעת לי פשוט
קצת מוזר לי לדבר אתך
ככה כמו זרים
תמיד אתה חוזר
תמיד אתה אומר
את האהבה שלי
ולא הפרעת לי
פשוט קצת מוזר לי לאבד אותך
כל שני וחמישי
תמיד אתה חוזר
תמיד אתה אומר
את הנסיכה שלי

וסגור לבד בחדר
מבטיח לעצמי שהפחד יגמר
והכל יהיה בסדר

(נתן יונתן. ככה)

[כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד]

במשחק פינג פונג שכשהסכום של הנקודות מגיע לעשר, אז מחליפים צדדים. זה קטע כזה כי אתם כבר בשיא המשחק, ויש אולי מישהו שמוביל, ופתאום עוצרים הכל, מחליפים צד ונוצרות מן כמה שניות של שתיקה אפשר לתת כיף או משהו, אבל זה סיבוב כזה סביב השולחן. שעוצר הכל לכמה רגעים. 

 

 

לא יודעת למה אני כותבת את זה. 

אולי פשוט כי זה תפס אותי. 

וסתם כי באלי. 

זה רק בשביל להראות אם ל"כלום" היה שם וצבע.
ובשביל שאני אמצא עוד סיבה למה לחשוב שאני מטומטמת. (בחייכם, להעלות תמונה של הבלנדסטון באמצע שומקום? מטומטם לחלוטין לא? עצם הקיום של הפורום שכוח אל הזה זה מטומטם לכשעצמו. לפחות אני יודעת מי קורא כאן. ולפחות הם אנשים כלכך טובים. כלכך. ואני מטרידה אותם. (אתכם נו) והם יגידו והם אמרו שאני לא מטרידה אבל באליי להגיד שכן זה גורם לי כאילו להתנצל על זה ולא כאילו. להתנצל. ואני בנאדם דפוק סהכ כי באמת הייתי מתחשבת אני לא עושה "שלח" על כל זה. אבל הם אנשים טובים הם מבינים)

בכלל רציתי לתמלל קצת את המעגל הזה שתקועים בו. לפחות אני.
זה מתחיל בדכאון מכל הסיבות הנכונות שעלולות להוביל לדכאון. והדכאון גורם לי לאכילת יתר. וכל המצב הזה גורם לאכילה רגשית. מה שמוביל לדכאון שמןהיל לאכילה לדכאון לאכילה וכל זה צריך להשבר מתישהו. והדכאון לא יצא עד שאני לא אצא מהבית. אז אני מנסה לשבור את האכילה. וזה קשה ואף אחד לא מוכן להכריח אותי לא לאכול אז אני פשוט אכתוב פה. בנתיים אכלתי קפה.

קחו, התמונה. ובוקר זך לכולם.

פ"נ מכתב התאבדות מעצמי לעצמי. רק כי אני לא באמת מתאבדת. וכדי לא להלחיץ.

אבל לעזאזל.
לאלף עזאזל.

הדבר הכי מסריח ביקום.
אוכלת כמו מטורפת. נשבקת נשברת נשברת
למה אני לא יכולה לסתום תפה הדפוק שלי למה.
איכסה שאני איכסה
לוקח לי תריסר שנים לרדת חזרה
אני בנאדם דוחה פתטי ומסריח עד אין סוף.

נמאס לינמאס לי נמאס
אוף. אוף. אוף.
למות.

נראה לי יש בי צד נואש לתשומת לב
וזה כן מיוחד כי הנה אני מודה. ועד שאני מודה בזה אני מנסה לא לשנוא ולהרחיק ממני את כל האנשים הטובים שישנם, את כל השירים שלי, את האוכל. אפילו מאוכל אני שואבת אהבה. ואז שנאה.
אם כבר שנאה אז למדתי שזה או לאהוב או לא לאהוב ואין אמצע ואין בערך. ואני לא מחזיקה הרבה זמן בלא לאהוב אנשים שאני אוהבת. אבל הם מעטים והם נדירים והם מחזירים לי אהבה (גם בדרכים מוזרות של תיוגים בדברים שיצחיקו אותי קצת בתוך כל האיכס הזה)
עוד מעט גם משירים אפרד וזה טראגי בדיוק כמו שזה נשמע. בדיוק כמו לשחק תופסת עיוורת ולא רק שלא רואים כלום מתחת לכיסוי עיניים ומתוסכלים ממש ומחפשים בתוך הבית כלום אחד גדול, בסוף נתקעים עם הראש בחלון זכוכית והכל מתנפץ בפרצוף.
תתרמו את האיברים שלי אחרי מותי הלבבי. (אסור. נו)

בתמונה אני עם גרביים וטייץ מזעזעים. סלחו לי זה.המצב. וזה היה ברגע של לעזאזל אחד גדול.
(אין לי איך להעלות תמונה כרגע אז זה המצב. דמיינו אותי עם כל הנל)

אז אתה כל היום בבית
והקירות מטפסים לך על הנפש
וכבר סיימת לירוק דם
והזעת מצעקות
ואתה רב עם אח
אחות אמא ואבא
אתה בכסאח עם עצמך
אתה מתגרד בתוך הגוף
הזה. וכמעט מת
ואתה רוצה לנשום
אז אתה יוצא וחוסם
את החמצן
וחוזר והולך שוב כדי להרגע
וחוזר ומתקין ומסדר והורס
ובונה ושובר ומתרסק
אתה רב שוב
אתה נפגע מעצמך בעיקר
אתה פגוע
אתה בוכה
אתה בוכה
אתה לא יודע מה אפשר לעשות
אתה מתוסכל הו אלוקים כמה
אתה מטרף על דעתך
אתה בוכה אתה לא רוצה
אתהרוצה
אתה לא יודע להתפלל
אתה ננעל בחדר
אתה כותב
אתה שונא
אתה איכסה אחד
גדול.

יש אינסוף.

עשיתי קרב מבטים עם חתולה במשך 25 דק והפסדתי. ימים נוראים עוברים על כוחותנו בגזרה הדרומית, נוראים עד כדי דכאון של ממש שאפשר להתכסות בו ולהרגיש איך הוא מאט את הנשימה והדופק, מוחץ את החזה תחתיו. פתאום לחשוב שאם למות עכשיו מה הפסדתי פה בעולם הזה; קודם כל אהבת אמת כזו שיודעים שהיא לנצח, ופתאום אני תוהה אם זו לא כל התורה כולה. רגרסיות זה מבאס טחולים משכבר הימים והטחול שלי מבואס עכשיו למה טחול כי ככה בא לי וכי זה איבר מגניב. עכ"פ, (משאלתי מתגשמת) רגרסיות, לא מומלצת בכלל ההרגשה הזאת של משיכה חזק למטה אחורה ויותר מידי חזק (עד שכואב הטחול. חה!) זה קשה לחשוב שאתה תקוע באותו זמן אותו מקום ואותו מצב נפשי סטטי. זה קשה לחשוב להאמין ולהלחם בדברים שישארו מאחור ופתאום ביום בהיר לקבל מספרת לאף ולהבין שכלום לא השתנה. לא אצלי לפחות. שאולי הכל זה מלא הדחקות (אבל ניסיתי! אני לא מדחיקה נו אני מנסה להעלות הכל למודע ולדעתי עשיתי עבודה טובה אז למה לעזאזל כל דבר קטן כזה יכול להשפיע עלי מן הקצה אל הקצה) זה כאב באף. ואני צריכה לברוח קצת מעצמי וזה בלתי אפשרי כרגע עם המצב. אז אני יוצאת קצת פיזית. ואני מטגנת מלא בצל ומנסה לעשות הכל מלבד לחשוב. (לפעמים מרגיש כאילו הכל קורה אצל כל הסביבה הקרובה שלי אבל איתי בנקודה האמיתית יש שקט. והשקט הזה חצי מבורך חצי מבהיל כי שקט כמו שקט אפשר להפר ברשרוש הכי חלש ומי יהיה שם אז כשאני אבהל.) ובכלל פעם כעסתי. הוהו כמה כעס וזעם וחימה משלחת מלאכים רעים היו לי וכשזה נעלם זה מבהיל. זה סימן ראשון לרגרסיה. זה לא פייר שבשעת משבר הגוף זוכר את מי שעזר לו תמיד בפעמים קודמות ועכשיו מנסה להגיע אליו כאילו מנסה לשמור על האיזון והוא מושך אותי חזק לשם. ושם זה בדיוק מה שמפר את האיזון הנפשי. ומה שמביא אותי לאיזון הזה. ואמרתי מלא איזון בשורות האחרונות כמה קסם. מה שאני מנסה להגיד שזה מזכיר לי את ראש השנה. ממך אליך אברח. וזה מגעיל אותי שזה לא בהקשר אלוקי ובהקשר שמאוד הייתי רוצה שיכחד. זה חלק מהדכאון ההבנה הזאת שלעד יהיה בי את המשהו הדפוק הזה והכי מדכא, זה הפחד שזה תמיד ישאר מקום איזון שלי. טוב זה היה חשוף מידי. אז עד כאן להיום. ביי. ומי שקורא שיגיד כדי שאדע עם מי לא ליצור קשר עין בגלגול הזה.

הי מקלדת מחורבנת.














אולי אחר כך.

כמו הדברים שלא אמרת
לא אמרת לי שם

ראיתם מה הולך בחוץ?
המוות עוטף כל פינה
והוא אכזרי

הגשם חצי בוכה חצי מתנשא
כמו אדם טוב מטבעו שמכריחים אותו


אני אוהבת רעמים
משהו בטבע העצום הזה

המוות מכה כבר כמה פעמים
גשם זה בידי אלוקים. ממש מחזיק ביד
ומטביע אותנו

אני אוהבת חורף אבל עם
סוף שמח
יש אינסופים עצובים

קשה לצלם ברק

אני עייפה
הגשם ממשיך
אנשים עדיין נושמים
אנשים ימשיכו למות

(זאת לא נבואת זעם זאת מציאות)

חיים.




אֲנִי לֹא יוֹדַעַת לָמָּה
אֲנִי מַמְשִׁיכָה לָבוֹא לְכָאן
לְסַפֵּר לְךָ אֶת אוֹתָם
הַדְּבָרִים כָּל הַזְּמַן
הָרֵי זֶה לֹא שֶׁאַתָּה בֶּאֱמֶת מַקְשִׁיב
אוֹ שֶׁיֵּשׁ לְךָ אֵיזוֹ דֶּרֶךְ לְהָגִיב

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת לָמָּה
חָשׁוּב לִי כֹּל הַזְּמַן
שֶׁתֵּדַע מָה קוֹרֶה לִי
שֶׁתִּשָּׁאֵר מְעֻדְכָּן
הָרֵי זֶה לֹא שֶׁיּוֹם אֶחָד פִּתְאוֹם תַּחֲזֹר
אוֹ שֶׁיֵּשׁ לְךָ אֵיזוֹ דֶּרֶךְ לַעֲזֹר

אֲבָל זֶה מֵקֵל אַתָּה יוֹדֵעַ לִפְעָמִים
לִשְׁכֹּחַ קְצָת, לְהַעֲמִיד פָּנִים
שֶׁהַכֹּל נִשְׁאַר בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהָיָה
שֶׁזֶּה שְׁנֵינוּ, רַק אֲנִי וְאַתָּה

זֶה מֵקֵל, אַתָּה יוֹדֵעַ קְצָת לַחְשֹׁב
גַּם אִם לְרֶגַע אֶחָד קָטָן וְטוֹב
שֶׁאַתָּה שָׁם בַּצַּד הַשֵּׁנִי
מַקְשִׁיב לְכָל מִלָּה שֶׁלִּי

99 אָחוּז | נֹעַם חוֹרֵב

99 אָחוּז מֵהַזְּמַן אֲנִי כְּבָר לֹא חוֹשֶׁבֶת עָלֶיךָ
אַתָּה הִמְשַׁכְתָּ בְּחַיֶּיךָ
אֲנִי הִמְשַׁכְתִּי בְּחַיַּי
וְאוּלַי
יוֹם אֶחָד
בְּלִי שֶׁאֶתְכַּוֵּון
הָאָחוּז הַמְּעַצְבֵּן
הַזֶּה יֵצֵא לִי מֵהָרֹאשׁ
וְאָז אַפְסִיק לִכְעוֹס
לִבְכּוֹת עַל מָה שֶׁאֵין
זֶה לֹא יְיאַמֵּן
כַּמָּה מָקוֹם יָכוֹל לִתְפּוֹס
אָחוּז אֶחָד
מִסְכֵּן.

והיום התחלתי לקבל את זה.

אבל זה שונה ואחר. והימים שונים.
והסתכלות שונה
הסתכלות עצמאית
צריך להתקדם כבר

היא עצובה
אצלי הכל טוב

בין המציאות לשיגעון הכול חוזר אליי
גם במקום ממנו באתי אין שלום
והמסע הזה כבד וקצת גדול עליי
אני צריך לגדול מזה ודי
לגדול מזה ודי