פורום גרעין ידידיה (עמוד 12)

עצוב לי פשוט.אני מעורבבת.מידיי.

ונמאס לי מעצמי כל כך.

דיייייייייייייייייייייייייייייי.

דייייייייייייייייייי להכל.

וכולם מסתכלים עליי בצורה ככ מגעילה.ומה נראה להם?אין לי כוח להרגיש רעה.

ולמה הם שופטים אותי?אני עצבנית אוקיי?וכל השבת הזאת הייתי עצבנית ודיי נמאס לי מכולם כאן.אין לי כוחות לבית הזה אין לי כוחות.

באלי להסתלק מכאן.שפשוט ירצו שלא אהיה בבית ואז גם לא יהיו לי מצפונים שאני הולכת.

לא רוצה שירצו אותי.

לא רוצה.

ולמה הם רוצים אותי,אם כל הזמן נותנים לי תהרגשה שאני לא בסדר?

ולמה כולם עושים לי מצפוניפם שאני לא לומדת??

דייי הם פשוט לא מבינים מה עובר עלי.ולא,אני לא רוצה לומר לאף אחד מה קורה אצלי בפנים.

אבל אם היו יודעים,אולי לא היו שופטים ועושים לי מצפונים.אף אחד בעולם לא מבין אותי.פשוט אף אחד.נמאס לי.נמאס לי גם לשפוט אנשים על זה ששופטים אותי.כי הם לא אשמים.אני כאן הבעייתית בזה שרוצה שיבינו אבל לא מאפשרת שיבינו כי מפחדת.ולמה צריך לתת אישור לכולם כדי שלא ישפטו?לא רוצה להסביר את עצמי אוקי?לא רוצה.באמת מובן שהם לא מבינים למה ככ רע לי כאן.כי פשוט אני שותקת.כמו גולם.שותקת כי שותקת פשוט.

ילדה דפוקה.

באלי לא לחיות.אני רוצה אבל כן לחיות.ודיייייייייייי אני לא מבינה כלום.לא מבינה מה קורה איתי.ולמה בגלל מה שאמא אמרה זה גרם לי להרגיש כמוה?!אין לי כוח שהיא משפיעה עליי.פשוט אין לי כוח.ולימות העולם הזה.לעזעזל.

חחח

דיכאון זאת מילה קורעתתת

אשכרה יש הגדרה אחת מסויימת לדברים שאתה מרגיש..

כילו מה נסגר?

וגם שקדי מרק זה שופך מצחוק..

אשכרה אתה אוכל מרק ולתוך המרק אתה שופך דברים מרובעים כאלו שעושים לך קרנצ'י בפה..זה מוזר ברמה מוקצת

הכל מצחיק פשוט.

עולם מוזר.אין לי מילים.

אין שום בעיה לעשות עגיל באמצע הלחי.

סבבה?

אנשים התחרפנו כאן בעולם הזה.עולם סרוט וואי

אני מוכנה למות רק בשביל לחיות את מה מה שבאמת נועדתי להיות.

באמת.

הלוואי הייתי יודעת.

,

אני חייבת ליסועעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע.עוד ועוד ועוד.ולא להיות פה בשבת.דיי פשוט לא באלי בשום צורה.למה יש לה יומולדת?????????????????שונאת ימי הולדת.שונאת תדבר הזה.לא קשור לעשות כלום.

אני רוצה לחיות באמת.

ונמאס מאנשים.אין לי כוח לראות אף אחד.

ולא קשור פעולה מחר.לא קשור.

אני רוצה להצליח בלי להילחם יותר מייי ולקרוע את עצמי.

אני רוצה להיות ילדה טוב ושאבין מה זה טוב.

ואין לי כוח לאף אחד.

הלוואי שמישו אחד בעולם היה מבין אותי טיפה.והלוואי שהיו שהלב שלי ירגע.

ותודה שיש לי אותה בעולם הזה.למרות שהיא לא מבינה,כי אנלא באמת מדברת.אבל היא מקשיבה להכל.והיא אמינה.

להיות אמא שלה כשהיא בכלל הדמות שהייתה לי אמא פעם...

עכשיו אני רואה הכל אחרת.הכל.

וגם הכל נהיה אחרת.

אני שונאת הכל.

והכל אני מרגישה סתם.כי המחשבות שלי ברצפה.

מטומטמת.

הילדה המוזרה מפטפטת לה.דפוקה.

באלי לדפוק תראש בקיר חזק.

כואב לי הלב.

ההילולה של הרבי היום.זה יום גדול.ובכלל אני צכה עכשיו רבי שלמה וואייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

"בזכות שאת אוכלת את התפוח הירוק הזה,תיכנס בך קדושה וטהרה".

נמאס לי ממךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך

ו,דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

פשוט אין לי כוח לבית ספר.

אין לי כוח לראות אף אחד.אוקי?וזה מגעיל אותי הכל.

ולברוחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

היא פשוט ילדה שכואב לי שכואב לה.

וכמה היא שותה ולוקחת חומר כל הזמן ו,דיי זה כואב לי.כילו,הלוואי עליי.אני מקנאה בה לעיתים.אבל באמת-באמת הייתי רוצה לחיות בלי דברים חיצוניים בדרך.זה כואב.כואב שדברים מבחוץ מרגיעים אותנו ושאין באמת שמחה פנימית.

כמה אפשר??????????????????????????????עד מתי?????????????????????????????

אני רוצה כבר שכולם ירגישו טוב.בשלום עם החיים.עם העולם.עם המציאות.אפשר?לא עוד סבל.לא עוד לברוח ולהסתובב כל הזמן סביב עצמי.סביב העולם.אי אפשר לחיות ככה.הרבה מהם משם כמוני.אבל כמוני עם סיפורים יותר כואבים משלי.והם חסרי בית כי באמת אי אפשר לסבול בבית.פיזית,נפשית,הכל.אני סתם מתמסכנת כמו מפגרת שתישאר ככה תמיד.למה לראות שחור כל הזמן??????

היא רוצה לעשות לי הדתה עם כל מה שהיא אומרת.עם כל מה שהיא מביאה לי.ונמאס לי להתייחס אליה ולהיות רגישה כדי שלא תיעלב.קשה לי להתייחס אליה בצורה נחמדה.מצד שאני אני ככ רעה וסותרת אותה בעקיפין או לא בעקיפין.כל הזמן.ועל כמה היא באה לומר לי שבגמרא כתוב שאסור.שתסתום.היא לא יודעת עם מה אני מתמודדת בחיים האלו וזהו כי אין לה זכות דיבור לכן היא באמת שתקה אחכ כי הבינה שלא מוכיחים אותי.נראלי שהיא הבינה.אני מפגרת כי אני בעצמי מוכיחה תעצמי אז וואי איתי.נמאס ששופטים.וזה באמת כי אני שופטת תעצמי אז מרגישה שכולם שופטים אותי.ואני יודעת,אני יודעת שזה אולי לא ממקום של לשפוט.אבל ככה אני רואה תמציאות.זה מגעיל.מגעיל ככ להתעלל בעצמי.וזה קשה לי.אין לי מושג מה באמת עובר עליי.אוקיי?אני לא מבינה כלום.

אני חייבת לטוס לאומן דחוף.

אני חייבת לשתות וואיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

ולמה קיבינימט למהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

בין לבין..

נשכחתי מהעולם הזה לגמריי.

איכ באלי ל.

ג'ונגל אוקי?ג'ונגל.

דייייייייייייייייייייייי.

ולברוח.

מה הבעיה?

שכולם ימותו וואיייייייייייייייייייייייייי

אין לי כוח לשמוע אמת ואין לי כוח לשמוע שקר.

אין לי כוחות לכלום.

וכל כך קשה לי שאני לא מצליחה להאמין לאף אחד באמת.

ולהיות באמצע..זאת ההרגשה הכי כואבת אבאלה.

אני כל כך מפחדת מאבא.

דפוקה וואי.

לא, לא שכחתי.

לא, לא שכחתי.

אני רוצה שיהיה לי אמון בה.שהוא יחזור כמו פעם.

היתה רוצה שאומר לה עכשיו מה איתי.

שתשכח מזה.

ולמה אני עצבנית ככ?זה לא היה בכוונה.זה היה בטעות.

פף אבל עדיין.

אני ככ פגועה בגללה.

והיא אפילו לא יודעת בכלל אפילו קצת.

אני ככ דפוקה שלוקחת כל דבר קשה.

אבל סורי שאני מרגישה ככה נטו כי אשכרה היא הוציאה את זה בטעות.

,

התמימות שיש באנשים..

הכל מפחיד.מידיי מפחיד.

איפה האמת?היא לא רוצה לצאת.לא רוצה לבוא.

נשארתי לבד בעולם.

אני לא רוצה להיות עצבנית עליה.

לא מסוגלת שיש טעוליות בעולם.כי זה קריטי.זה גרם לכל הפצצה הזאת שיש לי בפנים עליה.ולא,הפצצה הזאת לא נגמרת.היא לא נגמרת.ואשכרה עליה.אני פשוט בהלם מעצמי.מכמה שהאמון שלי באנשים נעלם.מיום ליום יותר גרוע.מיום ליום אני שותקת יותר.

לא יכולה עם הצעקות האלו שיש לי בפנים.לא יכולה כבר.לא יכולה.

אין לי כוחות לשרוד.אין לי וואי אין לי.

באלי ל.

אבאלההההההההההההההההה מה זה החלומות האלו????????????????????????????????????????????????

אני ממש לא רוצה להגיע היום לאולפנה ולראות את כולם.זה יעשה לי רע.כולם מגעילים ככ.ואז מה שהם בנות.אז מה.עדיין מגעיל אותי.אני לא רוצה לראות שום בן אנוש בעולם.איכ ופשוט להקיא.

לא אכפת לי.אני נשארת כאן עד הערב לפחות.אוף באמת שלא באלי לחזור.כל כך לא.אני לא יכולה שנוגעים בי.לא מסוגלת להרגיש את זה.

ואתמול..אבאלה כמה היה לי רע בלילה.בחיים לא היה לי ככה חרדות.והייתי לבד.ולא,אין מי שיהיה איתי בזמנים האלו.אבאלה כמה הגוף שי רעד.כל הגוף זז ככ חזק ומהר והלב לא הפסיק לדקור ולדקור ולדקור ולא הפסקתי לזוז ולרעוד בידיים וברגליים והיה פשוט רע אבאלה ככ רע.באמת שהרגשתי עוד שניה שאני מתעלפת.לא ידעת אם אפשר להתעלף מחרדות אבל זאת הייתה ההרגשה.ולא הצלחתי להירדם עד חמש.וזה כבר קורה לי כמה ימים ואני מפחדת מהגל הזה.כי עד שהצלחתי תקופה ארוכה לישון מוקדם-פתאום הכל קורס לי בידיים.אני מפחדת.חשבתי שלא אגיע למצב הזה שוב.אבל ברגע שמישי מהצוות אמרה לי שהנפש לא משתנה,מאז התחלתי שוב להידרדר כזה.והנה,אני לא מצליחה להירדם,והנה,אני מרגישה שאני שוב כמו שהייתי אז ועם דיכאון מטומטם וכד'ו.למה היא אמרה שהנפש נשארת ככה???????????????????????????????גם אם אני מנסה לא להאמין למה שהיא אמרה-הדברים מתחלחלים לבפנים.זה כואב ככ.אשכרה היא גרמה לי עם הדיבור שלה להגיע למצב הזה שוב.

כמה כאב.כמה כאב בנאדם יכול להכיל?????????????????????????????????

אני:"למה ככ רע לך להגיע לבית ספר?"

היא:''הרבה יותר עדיף לא להגיע לבית ספר ושישימו לב שאני חסרה,מאשר להגיע לבית ספר וכולם מתעלמים ממני.

......

ואז כשסוף סוף החלטתי להגיע לכיתה אחרי שלוש שבועות שהייתי בבית,חברה אומרת לי בצורה מלגלגת-'הווו סוף סוף את כאן'.

וכולם ממשיכים להתעלם אחר כך.מתעלמים ממני.מתעלמים.אני פשוט שקופה.לא מרגישה שקופה אלא שקופה באמת.

...

ואז באספת הורים המורה אמרה לאמא שאני חסרה בכיתה.ושלא תשקר.כי שיחה אחת לא קיבלתי ממנה.ואמא אמרה לה שאני מרגישה שקופה ושלא רואים אותי בכלל ושהמורה מתעלמת.שלא תגיד עכשיו שאני חסרה כי גם כשהגעתי לכיתה,המורה לא באמת שמה לב שהגעתי.

והיא אמרה לי-'מה את כאן?לא שמתי לב שהגעת בכלל'.אני כלום פשוט.אז ברור שאני לא אבוא לכיתה.לא כיף לי שם.

...

משעמם לי בהפסקות.אף אחת לא משחקת איתי.גם עם הבנות בכיתה אני שקופה.פעם שיחקנו 'אל הדגל' והיה צריך להתחלק לקבוצות ונשארתי אחרונה ואז בגלל שלא הייתה ברירה אז מישי צרפה אותי לקבוצה.רק כי נשארתי אחרונה ולא היה נעים בכלל.ופעם אחרת,ביישוב,שיחקו 'חיי שרה' וגם שם,אף אחת לא שמה לב שאני במשחק.וכולם ביחד ואני לבד,תמיד שקופה בכל מקום.אני טובה בחיי שרה.למה זה קורה לי כל הזמן?למה אף אחד לא רואה אותי?למה אני שקופה בכל מקום?ובעצם,למה כולם ככה שונאים אותי?''

.......................

אךךךךךךךךךךך.כמעט בכיתי כששמעתי ככה שכואב לה ושהיא מרגישה כלום בעולם הזה.והיא ילדה.וכמה ילד קולט דברים.ילד הוא לא מפגר.הוא חכם.כן,יש ילדים שקולטים ומודעים.רגשות עמוקים כאלו,שאני בעצמי מרגישה.וזה שורף.כי זה כאב שורשי.להרגיש בכל מקום אותה הרגשה-זה כאב שורשי.אף אחד פה לא אשם באמת.ונכון,המורה יכולה להיות הזאתי שמאמינה בה.ששמה לב אליה כמה שהיא מסוגלת.אבל בסוף זה כאב תמידי שהיא מרגישה.ויכול להיות גם שזה בגלל שיש לה אחות עם צרכים מיוחדים ולה נותנים יותר יחס בבית ולכן אין לה את התשומת לב שהיא זועקת.ואני ככ מזדהה.זאת הרגשה כזאת של בדידות.של להרגיש לבד בעולם ושלא שמים לב.והיא דומיננטית בשבט.מאוד.זה לא סותר,אבל זה עוד יותר כואב כי כאילו היא מוקפת חברים אבל באמת-באמת היא מרגישה ששונאים אותה.שהיא לבד כאן בעולם.זה ככ שורף את הבטן.ומה כבר אפשר לעשות יותר מלהקשיב?אז הקשבתי.והייתי שם,איתה בכאב.נראלי רק זה היה נכון לאותו זמן.אחרי שהיא ככה פרקה,אפשר לקבוע איתה שוב ולדבר עוד.ועוד ועוד.ואוליי לחשוב על דברים ביחד,אבל לדבר מהלב.רק מהלב.

איה איה.כמה שרף לי לשמוע את זה ממנה.והיא בכתה.אךךך כמה היא בכתה.וכמה שורף זה לשמוע את זה.

ונכון שכל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו?

מה קורה בדור הזה מההההההההההההההההההההה.איפה המבוגר הזה שיאמין בה??????איפה??????

לא ידעת אם אני נקראת מבוגר.אבל אני כן יודעת להיות בשבילה ולהקשיב.ונראלי זה מה שהיא צכה לעכשיו.אחכ חכמת הלב תגיע.לאט לאט.לא להאכיל בכפית.

אני גרועה בלהיות מדריכה אבאלה.

קיבינימטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטט

אבאלה כמה מטומטמת אני יכולה להיות.

כמה תמימה.

אני ככ רוצה לקלל.

ובחייאת שאין לי כוח אליו.אין לי כוחות.זה שואב.ככ שואב.

ואני רוצה.באמת שאני רוצה לדבר על המצב שלי.על התסבוכים המטומטמים האלו שאני עושה לעצמי.הכי דפוק זה שאני מרחיקה את כולם ממני כדי לא לדבר עליי.מצד שני,אני ככ רוצה שיהיו איתי.אבל אנלא מאפשרת ומסננת את כולם כמו דפוקה שכאילו רוצה להמשיך להידפק.או יותר נכון,שלא מאמינה שמשו כבר יעזור אז נכנעת מראש.

איזה לילה דפוק.איזה לילה חסר משמעות.איכככככ באלי להקיא.והוא גורם לי להקיא כי מגעיל ומגעיל ומגעיל.בחייאת למה שאתן לבנאדם להרגיש שלא באלי אותו בחיים שלי?????למה???אז אני ממשיכה כמו דפוקה ו'זורמת'.אין לי כוח אליו אין לי כוח.וכן,כדי לפתור קשיים,צריך לפתוח את הדברים.לאפשר.לתת לדברים להיות איך שהם.ואני לא מאפשרת.לא לעצמי ולא לאף אחד באמת.אין לי כוח אליו אין לי כוח.למה למה למה נכנסתי לזה???אפשר להבין למה אני כזאת תמימה????

וכמו מטומטם הוא אומר לי כל הזמן שאני יפה.ונגיד אני יפה,סבבה?מה הקשר????מה הקשר לדבר על יופי חיצוני???בחייאת.שקר.איפה האמת פה?איפה האמת???אז אני אומרת לו שיש יופי שהוא חיצוני ויש חן,שהוא פנימי.שהוא הרבה מעבר.ועל החן הזה זריך להסתכל.על הבפנים.והוא כמו אדיוט לא מבין לאן אני חותרת.לא משנה כמה אסביר את עצמי.זה לא משנה לי שהוא לא מתרכז ב'חן הפנימי שיש בי'.כי אני לא רואה חן כזה.אני בעיקר מדברת על העיקרון.וכי מגעיל אותי הדרך הזאת.אני תמימה.אני ככ תמימה.למה למה למה אני עושה את זה לעצמי שוב ושוב ושוב.וכל הזמן כי לא נעים ואני מפחדת להגיד 'לא' כי מפחדת מאיך שהוא יגיב.אני מפחדתתתתתתתתתתת מהכל.וכל רגע שאני איתו או סתם מדברת בפלאפון או מתכתבת אנאערף יש לי חרדות וכל הזמן הוא אומר 'יפהשלי','כפרעליך','את בחורה מקסימה' וכו.מגעיל לי.ככ מגעיל.אני לא יכולה כבר.אני לא מסוגלת.פשוט מתפוצצת.וכל הזמן הוא רוצה עדכונים איפה אני ומתי מגיעה לאולפנה ולהתקשר ולדבר וכל הזמן אומר שמתגעגע ומתי יראו אותי שוב ודיייייייייי דייייייייייי דייייייי.אני מרגישה ככ לבד.לא מעיזה לדבר עם אף אחד על זה.אני מפחדת.ושישפטו.ושלא יבינו ולא יקשיבו לכאב שיש ללב.אין לי כוח לשרוד.ככ אין לי כוחות.

הבעל שם טוב הקדוש.