פורום גרעין ידידיה (עמוד 13)

איכס.

באלי להקיא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סתמו את הפה.

ורעדתי.ממש רעדתי.בקושי הצלחתי לדבר.אז שתקתי בעיקר והוצאתי מילה פה מילה שם..לא מעבר.מזל שלא הוצאתי הרבה.הרגשתי שהיא לא תבין.והיא אמרה שלא צריך להיות לי מצפון ושהוא מבין שאני ככה מרגישה והכל בסדר..היא פלא,אבל וואלק,זה לא הרגיע.וזה לא קשור.כי לב זה לב.וזה מה שהלב מרגיש עכשיו,אז שום מילה של 'יהיה טוב' וכד'ו לא תעזור.כי ככה.כי אני רועדת והדמעות חנוקות.בזמן כזה,צריך לדבר רק ללב.לא לשכל.ברור שלא אבכה ליידה.אז הדמעות עמדו בגרון.זה לא ששיטפתי אותה.היא פשוט מעצמה נגעה בנקודה מאוד רגישה לבד וישר זה גרם לי לרעוד,מבלי שאדבר אני בעצמי.

שקט כזה עושה לי..פף.כי זה שקט סמיך כזה של מלא מחשבות.לא שלי.בעיקר שלה.אני-מדחיקה.אבל היא חושבת איך לפתוח לי את הכאב ולשחרר.היא רוצה לעשות הכל רק בקטע טוב בשבילי,אז מבינה אותה לגמריי,למרות שהיא לא קולעת למה שמדוייק.זה..זה פשוט כואב מידיי לכן לא רוצה לדבר.ממ היא גם מצחיקה.אשכרה היא שאלה אותי אם בגלל שאני עכשיו מעשנת,זה מה שגורם לי לרעוד..מה הקשר?אז אמרתי לה לא.ושוב שתקתי להרבה זמן.והיא,היא נסתה רק עם המילים שלה להרגיע.ניסתה.היא בובי.ואז היא באה וחיבקה אותי.כמו שרק היא מחבקת.היא יודעת לחבק.יש לה אהבה פשוטה כזאתי.והכי אהבתי לשתוק איתה.דפקא איתה.אוקי?היא באמת ילדת לב טוב.

דפוקה.

((והייתה את נעמי שאכלה כשכאב לה והקיאה כשעבר לה.))

 

 

.

 

אני לא רוצה להיות.

סתמו את הפה שלכם.

אף אחד,אבל אף אחד,לא שם עליי.

ולא אכפת לי שאני מרגישה שקר.לא אכפת לי שהמציאות היא אחרת למה שאני מרגישה.קפצו לי.

 

 

האמת שעוד לא עבר לי.באלי להקיא עוד.אני דפוקה וואי.

כל היום כאבה לי הבטן.עד שהצלחתי לקום בכלל מהמיטה.

אני לא רוצה לחזור לזה.אוף.הלוואי מידו כאן קיים בעולם הזה.

קיבינימטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטט

מִי שֶׁיִּסְתַּכֵּל בְּעֵין הָאֱמֶת עַל בִּטּוּל הַזְּמַן, וְאֵיךְ הַזְּמַן עוֹבֵר וּפוֹרֵחַ וְאֵין לוֹ מְנוּחָה אֲפִלּוּ כְּרֶגַע, כִּי בֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם זְמַן כְּלָל רַק מֵחֲמַת קַטְנוּת דַּעְתֵּנוּ נִדְמֶה לָנוּ, כְּאִלּוּ יֵשׁ אֵיזֶה בְּחִינַת זְמַן, כְּמוֹ שֶׁנִּדְמֶה לְהָאָדָם הַיָּשֵׁן וְחוֹלֵם בְּרֶבַע שָׁעָה וְנִדְמֶה לוֹ בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁעָבְרוּ עָלָיו שִׁבְעִים שָׁנָה, וְכָל זֶה מֵחֲמַת קַטְנוּת דַּעְתּוֹ אָז. כִּי הֲלֹא תֵּכֶף אַחַר־כָּךְ בַּהֲקִיצוֹ רוֹאֶה בְּעֵינָיו, שֶׁלֹּא עָבַר עָלָיו רַק רֶבַע שָׁעָה. כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ לְעִנְיָן מַה שֶּׁנִּדְמֶה לוֹ בֶּאֱמֶת שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה בְּחִינַת זְמַן וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם זְמַן כְּלָל, כַּמְבֹאָר כָּל זֶה בִּפְנִים, וְאִם יִסְתַּכֵּל הָאָדָם עַל־זֶה בֶּאֱמֶת, אֲזַי בְּוַדַּאי יָשִׂים כָּל לִבּוֹ לְבַטֵּל הַבְלֵי הַזְּמַן וְלָשִׂים כָּל תִּקְוָתוֹ בִּבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן.

גַּם עַל־יְדֵי־זֶה שֶׁיַּאֲמִין בִּבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, עַל־יְדֵי־זֶה לֹא יִפֹּל לְעוֹלָם מִשּׁוּם נְפִילָה שֶׁבָּעוֹלָם יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, כִּי יַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּחִינַת אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ הַנֶּאֱמַר בְּמָשִׁיחַ שֶׁהוּא בְּחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, שֶׁשָּׁם נִתְתַּקֵּן הַכֹּל וְכָל הַזְּמַן שֶׁעָבַר נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי וְנַעֲשֶׂה כְּאִלּוּ הַיּוֹם נוֹלָד מַמָּשׁ עַל־יְדֵי בְּחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, שֶׁמַּשִּׂיגִין הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת שֶׁהֵם בְּחִינַת מָשִׁיחַ. וְזֶה עִקַּר הַתִּקְוָה וְהַהִתְחַזְּקוּת לָשׁוּב מִכָּל הַפְּגָמִים שֶׁנָּפַל בָּהֶם כָּל אֶחָד כְּפִי בְּחִינָתוֹ, שֶׁכֻּלָּם נִמְשָׁכִים מִבְּחִינַת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע הַנַּעֲשֶׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ וְהַזְּמַן. וּכְשֶׁרוֹצֶה לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ מִזֻּהֲמָתוֹ וְלָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת וּלְהִכָּלֵל בִּבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, כִּי עִקַּר הַתְּשׁוּבָה הוּא בִּבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, כַּמְבֹאָר בִּפְנִים, אֲבָל אֵיךְ זוֹכִין לַהֲפֹךְ וּלְתַקֵּן כָּל הַיָּמִים וְהַזְּמַנִּים שֶׁעָבְרוּ עָלָיו בִּפְגָמִים כָּאֵלּוּ. עַל כֵּן עִקַּר תִּקְוָתוֹ וְתִקּוּנוֹ עַל־יְדֵי בְּחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן שֶׁשָּׁם נִתְתַּקֵּן הַכֹּל וְנַעֲשֶׂה כְּאִלּוּ הַיּוֹם נוֹלָד מַמָּשׁ.

וְכָל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם נְקֻדַּת הָאֱמוּנָה שֶׁמַּאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּבָעוֹלָם הַבָּא וּבְבִיאַת מָשִׁיחַ שֶׁהוּא בְּחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן הַנֶּאֱמַר אֵצֶל מָשִׁיחַ, עַל־יְדֵי־זֶה יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה לְעוֹלָם. וְאֵיךְ שֶׁהוּא מֵאַחַר שֶׁמְּחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶּׁהוּא, אֲזַי יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתוֹ עַל־יְדֵי בְּחִינַת אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ שֶׁהוּא קְדֻשַּׁת מָשִׁיחַ שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ קְדֻשָּׁה וְתִקּוּן עַל כָּל הַגֵּרִים וּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה. כִּי אֲפִלּוּ גֵּר שֶׁנּוֹלָד מִזֻּהֲמַת הָעַכּוּ"ם וּכְשֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּר אָמְרוּ עָלָיו רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלָד דָּמֵי בְּחִינַת אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ, מֵאַחַר שֶׁבָּא עַתָּה לִכְנֹס בִּקְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל, מִכָּל שֶׁכֵּן הַבַּעַל תְּשׁוּבָה שֶׁנּוֹלַד בִּקְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל אַף־עַל־פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת עָבַר עָלָיו מַה שֶּׁעָבַר רַחֲמָנָא לִצְלָן. אַף־עַל־פִּי־כֵן כְּשֶׁרוֹצֶה לָשׁוּב בֶּאֱמֶת וְלִכְנֹס בִּקְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלֵמוּת, אֲזַי צָרִיךְ לַחֲשֹׁב בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה כְּאִלּוּ הַיּוֹם נוֹלַד מַמָּשׁ שֶׁזֶּה נִמְשָׁךְ מִקְּדֻשַּׁת הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם בְּחִינַת מָשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ, וְזֶה עִקַּר הַכְּנִיסָה לִתְשׁוּבָה וְלִקְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל. כִּי כְּשֶׁיִּהְיֶה בִּבְחִינָה זֹאת לַחֲשֹׁב בְּכָל עֵת כְּאִלּוּ עַתָּה נוֹלָד וַאֲפִלּוּ אִם יַעֲבֹר עָלָיו מָה, יִתְחַזֵּק בְּכָל פַּעַם וְיַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ שֶׁעַתָּה נוֹלַד אָז בְּוַדַּאי סוֹף כָּל סוֹף יִזְכֶּה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאָז יִתְתַּקֵּן הַכֹּל, כִּי הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ וְהַכֹּל יִתְהַפֵּךְ לְטוֹבָה עַל־יְדֵי תְּשׁוּבָתוֹ הַשְּׁלֵמָה וְיִהְיֶה נִכְלָל הַכֹּל בִּבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן בִּבְחִינַת מָשִׁיחַ בְּחִינַת אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. וְזֶה בְּחִינַת תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עַד דִּכְדּוּכָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ, אַף־עַל־פִּי־כֵן מוֹעִיל גַּם אָז תְּשׁוּבָה, בְחִינַת וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם, וְכָל זֶה עַל־יְדֵי בְּחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן שֶׁזֶּה בְּחִינַת כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר כוּ'. וְזֶה גַּם כֵּן שֶׁמַּתְחִיל הַמִּזְמוֹר, אֲדֹנָי מָעוֹן וְכוּ' בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וְכוּ' וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל, שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן. כִּי דַּיְקָא עַל־יְדֵי־זֶה זוֹכִין לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה תָּמִיד יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה וְכָל הַמִּזְמוֹר זֶה סוֹבֵב הוֹלֵךְ עַל עִנְיָן זֶה, עַיֵּן פְּנִים. (הִלְכוֹת מִילָה הֲלָכָה ד' אוֹת י"ז י"ח י"ט):

יותר מידיי מחשבות בלב.

מתפוצץ לי הראש.

למה אבל לשפוט אותי?????????????למה????????
אין לך זכות.
נפגעתי חזק מידיי ממנה.
ודפקא ממנה אשכרה..
לא ציפיתי שזאת תהיה התגובה שלה למה שאמרתי.
אני לא רוצה לדבר.אבל הצעקה.הצעקה.
כואב לי.
שורף לי הלב.

להפיל על אחרים את האשמה.....
אין פה מקום לאשמה.אין פה.אני צכה לקחת אחריות וזהו.הצוות צודק.אני צכה להיות טובה.אבל אני לא מבינה מה זה טוב.ואם יש בכלל טוב.ואם יש טוב,אז זה אומר שיש גם הפוך מטוב?כאילו,רע?בהכרח יענו???אבל באמת,אני לא מבינה וואי.איך מרגישים באמת?מה זה נקרא רע?????????רע זה טוב?טוב זה רע?????רע נסתר.....רע גלוי.....איככככככככ אני לא מסוגלת להקשיב למילים שנמצאות אצלי בפנים.נמאס לי משאלות.נמאס כבר עם הצעקה השקטה הזאת.הצעקה הפנימית,כמו שהיא אמרה.
וחלאס להתלונן.
ילדה מוזרה.איכ.
העיקר לא לקבל את אמא.....מי רוצה בכלל להיות בעמדה שיש רצון כזה.......שמענו.הכל מפחיד מידיי.איכ.מגעיל לי ההתנהגות.זה בדיוק זה.
איזה חלום מפחיד זה היה.אני ככ דפוקה שככה חושבת.שככה אני מרגישה בלב.וזה לא רק חלום.זה מציאותי.אז זה עוד יותר מפחיד.אני לא מבינה איך הצלחתי לתפקד היום.

מי השקרן שמחרטט שהמשיח עוד רגע כאן???????????
אעלק דור הגאולה..יאללה יאללה.
קיבינימט.
שהעולם יקפוץ.
סורי זה לא מעניין אותי.

להילחם לחיות.

 

 

 

הורגים אותי כל הזמן.

ואיך לא שמים לב אליה?אבל אם היו שמים לב גם אליה,לא היו יודעים איך לעזור.כמו שלא יודעים באמת איך לעזור לי.

 

כוח.

 

דייייייייי אין לי כוח כבר
אני מותשת.
וכל הזמן מאגישה מותשת ודיייי נמאס לי להרגיש כל הזמן אותו הדבר.
אני רק רוצה יבינו אותי ודיייייי נמאס מהכל כבר.
אני שונאת את ההתנהגות הזאת.שונאתתתתתתתת.
למה הם גורמים לי להתייסר למה למה למההההה.
אני לא מסוגלת עם הייסורים האלו.
מרגישה שאני חוזרת שוב לאיפה שהייתי מלפני כן.כי הם מרסקים.הם מרסקים.אני מפחדת לחזור לאיפה שהייתי.למצב הזה.אבל מרגישה שזה קורה שוב לאט לאט והרגשות שאני מרגישה,מוכרים לי מאוד מפעם.הכל מפחיד יותר מידיי.ואני באמת מרגישה שאם יש סיבה שאחזור למצב הזה זה בגלל הצוות.שהם כל כך..אני לא יכולה לחשוב כבר כמה סבל קורה לי.אבא אפילו אמר לי שאני צודקת והסביר לי גם למה אני צודקת.ולמה אני לא חושבת עקום.
אפשר להבין למה זה מגיע לי????למה מגיע לי כל כך הרבה סבל????למה אני עכשיו בוכה אשכרה ועם דמעות כאלו למה למה למה זה קורה לי כל הזמן איתם אני לא מסוגלת אני לא מסוגלת לסבול לא מסוגלת דיייי דיייי אני לא בן אדם ישרדותי.בכלל לא.לא בנאדם שיכול לסבול כל כך הרבה.דייייייייייייייייייי.

מה הקשר????????מה????????????
אין לי כוחות ליום הזה.
אין לי כוחות.

איכ.אני לבד.
ומה היא מסתכלת עליי?
ואנלא יכולה להסתכל עליה.ועל אף אחד מהם.
ואיכ אני דפוקה.הייתי צכה ללמוד עוד שעתיים לשון לבד והברזתי מעצמי.וסתם חוסר כוחות ועייפות כזאתי.מותשות.זה חוסר משמעת עצמית.מה הקשר ללמוד מה הקשררררררררר.אני שונאת להיות באולפנה.רע לי.הכוחות נגמרים יותר ויותר.מיום ליום.מאיפה הכוח?מאיפה הכוח???????????????אין לי אף אחד.כולם שונאים באמת.בלי כוונה לפעמים(?).אבל שונאים.

רבות מחשבות בלב איש.
זה בדיוק זה.
אני מפחדת הצילו.
אין לי כוח יותר אין לי כוח יותר.
7 סיגריות רק במוצש.מעניין למה.דפוקה על כל המוח דפוקה על כל המוח.נשבר לי.
אחרי שהצלחתי ועישנתי רק פעם ביום במשך שבועיים.
דייי דייי דייי אני מפחדת מחוסר שפיות.אני מפחדת כל כך.ואני רוצה לצעוק את הכאבים שלי ומפחדת ואמון ואמון ואמון.אין לי כוח יותר אין לי כוח להתמודד.

דיייייייייייייי
אני שונאת שונאת שונאת את ההתנהגויות של הצוות הזה.שונאתתתתת.העיקר רוצים לעזור.העיקר.בלבלנים במוח.אני נשברת מיום ליום.מתפרקת.ולמה זה מגיע לי?במקום לעזור הם עושים בדיוק הפוך כי לא רואים דרך.אני לא יכולה יותר.הם שוברים אותי.אין לי כוחות כבר להילחם באמונה בעצמי,ובאמונה במשהו.וזה רק כי אין בסיס יציב בפנים.ודיייייי אני רוצה לחיות.אמא הרגה אותי היום.באמת הרגה נפשית.כל מילה שלה לא במקום.וככה,על הבוקר.תגידי,משעמם לך?כנראה שכן..אני רוצה לחיות.נמאס לי להילחם.דיייי דיייי דיייייייייי.אני לבד.פשוט לבד בהכל.וסניף?כילו מה הקשר?וזה קשור..אבל דיייי אני כבר שבורה מהכל.באלי לשתות באלי לשתות ונגמר לי ואוף דיייי נמאס כבר.ומפחדת מחוסר שפיות.ואני רוצה.רוצה באמת להיות טובה.אבל לא יודעת מה זה טוב וקשה לי הבלבולים.אני רק רוצה להבתתר ושאף אחד לא יראה אותי ושאף אחד לא ידבר איתי אבל צכה לא לבד.אבל צכה לבד.צכה גם וגם אבל עד הסוף.אין לי כוח אין לי כוח.ומאניה דפרסיה.דיייי אני מפחדת לחיות.אבל רוצה חזק חזק לחיות.לחיות באמת.ככה.דייי לשרוד דיייייי דייייייי.לא רוצה לחשוב.לא רוצה לחשוב.הכי מפחיד שאם הכל הזיות ועבדו עליי בהכל.הכי מפחיד.ואין מתאים דפקא לי לחשוב ככה בגלל המציאות של החיים הזאתי.נמאס לחשוב נמאס נמאס נמאס.ואני רוצה לדבר איתה אמיתי.ולא מצליחה לדבר מהלב.רק מהשכל.וקשה לי כל כך.זה מוריד מהרמה של הכאב.וזה מרגיש שקר.למרות שזה לא נכון.אבל עדיין יש מקום בפנים שאני רוצה לדבר מהלב.ולהרגיש ביחד.לא מהשכל.שיהיה יותר אמיתי.אין לי כוח לאנשים.רק אליה.שעושה רגוע לראות ולדבר איתה.וזהו.וכולם אופטימים כאלו וקשה לי שפוגעים בי.רבי שלוימה אומר אחרת.הוא אומר שמכל דבר לומדים לעבודת ה'.ושאם בנאדם מדבר איתך דברי אפיקורסות,אז צריך להיות איתו אפיקורס.לא להגיד לו דברי תורה כאלו וברכות ושה' יהיה איתו וכו..אלא לדבר מהמקום שהיהודי הזה נמצא.ואין יותר קרוב מזה לקב"ה.לדבר עם יהודי מהמקום שלו ולהיות מוכן להשתנות לכמה זמן בשבילו,זה,אין דבר יותר קרוב מזה לה'.זה בדיוק יהודי של קריעת ים סוף.זה מה שה' רוצה.ככה הוא אמר.רבי שלוימה מסביר את הדברים האלו בצורה חזקה כל כך.אני רוצה לשתוק איתו ורק להיות.והוא שאל אם הייתי אצל רבי שלוימה השבוע ואמרתי לו שלא.ושתכננתי.הוא אמר שהרגיש את זה עליי.איכ.אני רוצה להקיא.הוא לא התכוון.אבל מגעיל לי בפנים.דפוק.

שלוש שתים אחד

אפס.

 

תהרגו אותי יותר.....

זה יועיל?

אתם לא מבינים.אתם לא מאמינים.לא מאמינים לשינוי.לא מאמינים בכוחות של בנאדם.לא מאמינים מה זה רצון אמיתי.

מחקתם אותי לגמריי.

אתם שורפים.

אני רוצה לחיות.

דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

דיי לחרדות דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

אבל
אני מתגעגעת לתהילה.כל כך.
זה קשה אובדן.זה קשה לי.זה שורף בהכי בפנים שלי.אני מתגעגעת.
ואמא.
אני מתגעגעת לאמא.

אני רוצה הצלחה היום.וכוחות לזה.

טכנאי: שלום, שמי משה, איך אני יכול לעזור לך?

לקוח: האם תוכל לעזור לי להתקין אהבה?

טכנאי: כן, אני יכול לעזור. האם אתה מוכן?

לקוח: אני לא כל כך טוב בעניינים טכניים, אבל אני חושב שאני מוכן. במה אני צריך להתחיל?

טכנאי: השלב הראשון הוא לפתוח את הלב. האם אתה יודע איפה הוא?

לקוח: כן אני יודע, אך כרגע רצות עליו תוכניות אחרות. האם אפשר להתקין אהבה בזמן שתוכניות אחרות בפעולה?

טכנאי: איזה תוכניות רצות שם עכשיו?

לקוח: בוא נראה. יש לי פגיעה ישנה, הערכה עצמית נמוכה, טינה וכעס.

טכנאי: אין בעיה. האהבה תמחוק בהדרגה פגיעה ישנה מהמערכת. הפגיעה תישאר בזיכרון הקבוע, אבל לא תפריע לתוכניות אחרות.

אהבה תחליף הערכה עצמית נמוכה במודל חדש שנקרא הערכה עצמית גבוהה. אבל עליך לכבות תחילה טינה וכעס.

אלה מונעים התקנה נכונה של אהבה. האם אתה יכול למחוק אותם?

לקוח: אני לא יודע איך למחוק אותם. האם אתה יכול להנחות אותי?

טכנאי: כן, ברצון. חזור לתפריט הראשי (תפריט התחלה) ותעלה סליחה. חזור על כך כמה פעמים שצריך,

עד שכל הטינה והכעס נמחקו.

לקוח: או קיי, בוצע. אהבה החלה לטעון את עצמה. האם זה בסדר?

טכנאי: כן, אבל זכור שיש לך רק את תוכנת הבסיס. אתה צריך להתחיל להתקשר ללבבות אחרים, כדי לקבל שדרוגים.

לקוח: אוי, יש לי הודעת שגיאה. ההודעה אומרת: "שגיאה- התוכנה אינה עובדת על רכיבים חיצוניים". מה אני עושה עכשיו?

טכנאי: אל תדאג. זה אומר שתוכנת אהבה מיועדת לעבוד על לב פנימי, אך עוד לא עבדה על הלב שלך.

במילים רגילות, זה אומר שתחילה עליך לאהוב את עצמך, לפני שאתה אוהב אחרים.

לקוח: אז מה אני עושה?

טכנאי: התקן "קבלה עצמית", אחר כך לחץ על "סליחה עצמית", "הכר בערך עצמך", ו"דע את גבולותיך".

לקוח: או קיי, לחצתי.

טכנאי: עכשיו העתק אותם לספריה "הלב שלי". המערכת תבטל קבצים סותרים ותכנות שגוי.

כמו כן אתה צריך למחוק "פטפטת של ביקורת עצמית" מכל הספריות, ולרוקו את "סל המחזור" (Recycle Bin),

לוודא ש"ביקורת עצמית" נמחקה לגמרי, ולא תחזור לעולם.

לקוח: הצלחתי! הלב שלי מתמלא בקבצים חדשים. חיוך עולה על המסך שלי, שלום, שלווה ושביעות רצון מעתיקים עצמם לתוך הלב שלי.

האם זה נורמלי?

טכנאי: לפעמים כן. אצל אחרים זה לוקח זמן מה, אך למעשה כל דבר קורה בזמן הנכון. אז עכשיו אהבה הותקנה, והיא רצה.

לפני שאנחנו מנתקים רציתי לומר לך עוד משהו. אהבה היא חינם. תן אותה ואת המודלים השונים שלה לכל מי שאתה פוגש.

בתמורה הם יחלקו אותה עם אחרים, ויחזירו לך מודלים חדשים ומשודרגים שלה. בהצלחה!

לקוח: תודה!

ודייי כבר עם המחשבות שמגעיל בנים.דייייייייייייייייייי.נמאס לי שכל הזמן אני בחרדות.ואפילו להקשיב ללב לא הצלחתי.לשמוע אותו באיזה קצב הוא דופק.כי גם הידיים רעדו בלי הפסקה.אז בטח גם הלב לא הפסיק.

ו,דיי.נכון שזה לא אשמתם כי הם חולי נפש.אבל צריך להפריד.

כל אחד מגיב על דברים אחרת.יש כאלה שיקבלו את הראש של הבנים וילחמו בו,כי בסוף זה מגעיל אותם או אנאעף לחוצות..ויש כאלה שיזרמו עם הראש שלהם.

אני באפשרות הראשונה.

אז למרות שזה הפרעה אצלם וקשה להתמודד,גם בי זה משפיע.כי זה לא שההתמודדות היא רק קשורה אליהם אלא גם עם מי שהם מתעסקים.לכן זה בסדר שאני מבוהלת?אבל גם בסדר שהם פוגעים?כי דיי.הם מתמודדים עם הדבר הזה ואני לא.וקשה,אין מה לעשות.לפעמים נופלים וקשה להתמודד.אי אפשר להצליח או לראות תוצאות תמיד.בכל עניין זה ככה.

אני לא מבינה דבר.הם מבלבלים אותי.ואני מבלבלת את עצמי אוליי?הכל מבולבל.והראש מתחיל כאוב שוב.דיי למה וואי אין לי כוח לכלום.וואי אין לי כוח.איזה יום מעיק.מפחיד.רע.רע מידיי.אה,וצריך לשמוח היום?ולהיות עצובים אתמול?נמאס לי מהדת הזאת.איזה דפוקה.צריך צריך צריך.כל הזמן אומרים שצריך.דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי.כוחות לעייפות.כוחות לנשום ולהירגע.ולחיות.אין לי כלום.לבד.