פורום גרעין ידידיה (עמוד 14)

'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו'?

עלק.

צודקת,אם מסתכלים מבחינה שטחית,את צודקת.

הקטע הוא שזה לא מבחינה שטחית ויש הרבה מעבר למה שאת רואה.אז ג'ינס..אוקי.ולחלל שבת..אוקי.ואם אני רוצה אז זה מה שיהיה כי לשם מוליכין אותי...

בסדר בסדר..

את יודעת בכלל מה אני רוצה?את יודעת בכלל מאיזה מקום זה?ישר לתקוף,הא?אין לך פה שום זכות דיבור.שום זכות.

וחוץ מזה,נגיד ה' קיים,סבבה?נגיד.'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו'.סגור?סגור.אם ה' קיים אז רק הוא יודע מה אני באמת רוצה.הוא ואני.זהו.בסדר?אז ה'מוליכין' הזה,מי מוליך?בדיוק הוא,אם כבר מדברים עליו ונגיד מדברים במונחים דוסים.לא את קובעת ולא אף אדם אחר.אז את קובעת לי מה אני רוצה?מה את יודעת,הא?את לא יודעת מה אני רוצה.אז את רואה שטחי.מנוולת.זה שורף אותי.ככה גם לחנך תילדים שלך,הא?שטחי..העיקר 'אישה גדולה' שעברה את גיל ההתבגרות אז יודעת יותר ממני על החיים..ואני,אני רק בגיל ההתבגרות..והופ זה יעבור אל תדאגי זה עוד יעבור לך...תקשיבי לי טוב,אם אין לך משו מרגיע לומר,אל תגידי.חבל לפתוח את הפה שלך כשהוא פוגע כל הזמן.ישר כשאני באה את שואלת את כל השאלות השטחיות האלו.נכון,הבפנים משפיע על הבחוץ והבחוץ משפיע על הבפנים.אבל זאת קשת גדולה ואי אפשר להכליל כי כל אחד והסיבות שלו לדברים שהוא עושה.נכון שזה משפיע אבל.יש את האבל.ונגיד,בסדר,זה משפיע,למה לדבר על זה ולא על הבפנים?על הלב?באמת לא שמעת על המושג 'לב'?

למה פתחתי את הלב למה למה למה.אמון.אם אין אמון באף אחד,אסור לי לפתוח את הלב.ואין אמון.אני כל הזמן נפגעת כי לא נעים לא לזרום.להיפגע הא?אני פוגעת בעצמי כי מאפשרת לאחרים לפגוע בי.אבל הפצצה מתקתקת.הכאב משפריץ.ואני לא מקבלת תוצאות שוות.ומלכתחילה ידעתי שזו תהיה טעות לפתוח את הלב אבלאבל לא נעים.שוב הלא נעים הזה.וגם כי הכאב..הכאב.

אז אני מוציאה את הלב שלי,למרות שכואב כי הכאב כבר מעבר ליכולות שלי.מחילה.ומה שיש לך לשאול אותי זה אם אני עדיין מחללת שבת?וכשעונה חיובי,כולך מתכווצת.זה מה שיש לך לשאול אותי?ותגידי,שוב,איפה הלב?את באמת באמת באמת לא שמעת על המושג 'לב'?קשה לי כל כך להרגיש ככה.כי לב זה לב.אני אסביר לך מה זה לב.לב זה דבר כזה שנמצא עמוק עמוק בפנים.וצריך לראות אותו ולשמוע.להקשיב באמת למה שהוא אומר.ולא לשפוט אותו.לקבל את מה שהוא מרגיש.לדבר אל הלב.נעים להכיר.

יש לך עוד מה להוסיף כדי לפגוע יותר?

קוף.

אני לא רוצה לשפוט כי את לא מבינה אותי ולא במקום שלי ולא הקריאו לך את מה שאני עוברת.אבל בדיוק בגלל זה,אין לך זכות דיבור.ואוף הלוואי שהיו רגישים.

שורפת לי הבטן.

 

גורנישט.

אני לא שווה ערך.

 

איזה בנאדם מיוחד היא.

היא אמרה לי שבעלה ככה מכה וצועק ופוגע בה בלי סוף ולהתגרש כרגע לא אפשרי כל כך וגם כדי שלא יפגע במישהו אחר.ובואנה כשדיברתי איתה כמה ימים אחכ היא אומרת לי שאת זה היא למדה מבעלה.ושזה מגיע נטו מאהבה.הנתינה הגדולה הזאתי.

מאיפה הכוח?אפשר להבין?מאיפה הכוח להסתכל ככה בפשטות וככה ללמוד ממנו ולא לעזוב אותו למרות הכל?כמה אומץ.כמה אני לומדת ממנה.איזה חיים.אבאלה וואי.

 

 

..

 

ואוף מסכן נשבר לו הלב.

אשכרה להכניס מישי להריון.ואז הוא אמר שזה היה בטעות.ובאמת הוא היה כואב.באמת הוא הרגיש אשמה ומצפון ובטעות.אני רוצה לקחת לו את הכאב הזה.כי דיי הוא בפנים באמת לא רצה.הוא לא רצה.ולמה יש לכל הבנים את ההרגשה הזאתי כלפי הבנות.זה מוזר אוף זה כואב כל כך.וראו לו את זה בעיניים שכואב לו ככה.כמה שהוא בכה כמה.אנלא יכולה לשאת את הכאב שלו.זה כי קשה להתגבר.וברור שקשה להתגבר.דווקא כי הוא בן וזה לא מגעיל אותו כי בנות לא מטרידות אז אין למה להיגעל.אז ברור שבנים יטרידו ובנות לא.וזה בסדר.זה לא אשמתם.כי כל אחד קשה לו להתגבר על דברים אחרים.אין פה מה לשפוט אותם.וזה טבעי שיהיה מגעיל לי בנים.אנלא צכה להיבהל מזה.זה טבעי כי הם המטרידים.אז לא צריך טיפול בסוף.

אוף אבל דייי איך איך איך.למה.

הולך לישיבה.דתי.אבל זה רק חיצונית..אי אפשר לדעת כלום על אף אחד.ואי אפשר לסמוך על אף אחד.ולהאמין.ועוד בחור ישיבה.זה כואב.שורף את הלב.במיוחד שאני מכירה והוא חבר טוב שלו.אוף מסכן זה לא מגיע לו.למה הבנים בנויים ככה למה.ואיזה סיפורים יש בעולם.אני רוצה לחיות.אין לי זכות לשפוט אותם.כי הם מתמודדים עם הבנות ואני לא ובחיים לא הייתי במקום שלהם.וזהו.אבל מסכן אוף.ונראלי גם היא מסכנה.לאידעת.זה פשוט יצא משליטה.ככה הוא אמר.אי אפשר לשלוט בזה.למה הוא מרגיש אשמה אם אין פה מקום לאשמה?דייי נמאס לי.אנלא מבינה כלום.והוא כל הזמן סותר את עצמו.שהוא אשם ולא אשם ומה קורה.

אנלא מאמינה שאכלתי אמבוגר וגבינה ביחד.

הבילבול.הבילבול.

אני רוצה בהירות כבר.

שורף לי.דיייייי.

אין לי כוח יותר.

ואנלא יודעת כלום.

וזה לא עניין של מצפונים.זה עניין של אמת שאנלא יודעת.וקשה לי עם זה שבכל מטושטש ולא ברור.

אין לי כוחות.אין בי כוחות.

מ נ י פ ו ל צ י ו ת.


חלאאאאאס.
ילדה תמימה.איזה עצבים וואי איזה עצבים.
היא סוחטת אותי מכל כיוון אפשרי.
בטח היא אפילו לא יודעת מה זה מניפולציות.
אני רוצה להגיד שהיא דפוקה אבל היא לאהיא לא שמה לב לבעיות האלו אפילו ולא מודעת לסיטואציות.קשה לי כל כך.היא עושה לי רע.היא סוחטת כל כך.אני צכה לשמור על עצמי וקשה לי.היא עושה לי בלי סוף מצפונים.למרות שאין פה כוונה רעה בכלל אבל זה יוצא משליטה.נמאס לי מחברים.נמאס להיות מחוייב.לתת לכל בת להרגיש שהיא החברה הכי אצלי בלב.וזה באמת נכון.זה קורה אוטומטית.כל אחת ואחת אצלי כאילו רק אני והיא בעולם.מצד שני זה פוגע כל כך.כל אחת שואלת למה לא אמרתי לה שאני באה לבקר ולמה לא דיברתי איתה וכל אחת רוצה שאהיה איתה עד הסוף ורק איתה.כולם רוצים שאבוא אליהם ושיראו אותי.ארר.קשה לי כל כך.מפוזר כל כך.אין לי את עצמי.ואשכרה זה נקרא צרות של עשירים.עלק.אני רוצה לחיות.רוצה לחיות.שלא ארגיש אשמה.שלא ארגיש מצפון.בסוף צריך לעשות את מה שנכון לי.דיי סיוט חברים.סיוט.אנלא מסוגלת להיות עם אנשים כבר.וזה מחייב.הם רוצות שאשתף.כל אחת רוצה.אנלא יכולה יותר.זה מפזר אותי לשתף.זה מפזר כל כך.לכן אני שותקת יותר ויותר ולא מוציאה כאב באמת,כי מפחיד לי.אפילו כאב חיצוני מתחילה גם לשתוק.אין לי את עצמי כשאני מדברת.אין פרטיות.והיא חושבת שהכי שווה לי שכולם אוהבים וישר כשאני באה מתנפלים עליי כאילו אני חפץ.ואין פרטיות.גם פיזית.דייי.אנשים צריכים להבין שזה הגוף שלי.רק שלי.ואין פה זכות לחבק אם אנלא זורמת.ואין פה מקום לשפוט כי פשוט אין מספיק מודעות על זה.כי זה פרטי שלי כל הסיפורים המגעילים האלה.אררר.הבעיה לפעמים שאני זורמת גם כשלא רוצה.אוטומטית.גם בנים,גם בנות.זה ככ מתריד אותי.ככ מתריד.זה מכווץ אותי.זה מכווץ.זה מכניס אותי לחרדות.סתם.סתם חרדות מטומטמות על כלום מיוחד.אני רוצה לא לעשות רע.במיוחד לא רע לעצמי.לא מגיע לי.לא מגיע.לשמור על עצמי.לשמור.וכל פעם צריך להמציא תשובות אמיתיות כדי להשתיק את השאלות שלהם.של כל חברה וחברה.ואני כבר לא יודעת כלום.ואין אמון בכלום.השיחה איתה פוצצה לי את הראש.לא רוצה אף אחד לא רוצה.לא רוצה לראות אותה.נמאס לי ממנה.ומכולם.חוץ מזאתי בערך.נמאס לי מכל יצור חיי.ודייי לשקר הזה.לא.אנלא רוצה לומר ש,'איזה כיף לראות אותך'.כמה שזה שקר כמה.אבל אנלא יכולה בלי לתת מילים כאלו גם כשבאמיתי זה שקר.כי תמיד באמת היה כיף לראות כל יהלום ויהלום כאן.ועכשיו,בזמן האחרון,אנלא מסוגלת לראות אנשים.למה לעשות את זה לעצמי כל הזמן למה.כי יש גם משו שמרגיע וככה החרדת נטישה נרגעת.אבלאבל.אלוהים אדירים.עדיף לשתוק ולא להגיד מילים טובות שהם שיקריות.אבל אוליי בפנים הם לא שיקריות וזה סתם שיטחי.ארררר.קשה לי.אבא?אני רוצה אלוהים.אני רוצה אבא.אני רוצה להאמין שיש מישו כזה שנקרא אבא וששום דבר לא הזיות כאן ודייי מבולגן ומבולבל וקשה לשאת הכל.הכל קשה כבר.

(גוד שעבאס,גוד שעבאס.
חח
אשכרה.)

"איפה באמת נקודת ה"אני" שלי?האני האמיתי שלי הוא לא בראש שלי ולא ברעיונות שלי.
האני העצמי שלי הוא עצם המציאות שלי בעולם הזה!
האני האמיתי שלי זה לא הנשמה שלי ולא הגוף שלי,אלא משהו מאוד עליון שמחבר את שניהם וגם צומח מהחיבור של שניהם".

מה הוא אומר בעצם?דבר ענק.מה ה"אני" שלי?מה זה אני בעצם?מה מגלם אותי?לא הראש שלי,לא מה אני חושב,וגם לא מה שאני עושה... מפני שיש מעשים לחוד ויש כוונות לחוד.
יכול להיות שאדם יעשה מעשים טובים,אך מתוך כוונות לא הכי טהורות. ויכול להיות אדם עם מחשבות מאוד טהורות,אך בפועל הוא לא מממש את זה במעשים..
ה'אני' האמיתי שלי זה החיבור של שניהם.רק צירוף של מחשבות טהורות,ומעשים טובים מגלם את ה'אני' האידיאלי..
ובקצרה-המהות שלי נקבעת בצירוף מחשבותי ומעשי.מי שמחשבותיו ומעשיו חלשים-זו המהות שלו..וחבל.
לכן אנחנו חייבים לעבוד חזק על שניהם כדי שהמהות וההתגלמות שלנו תהיה ברמה גבוהה..


(אייייי רב שלוימה אייייי.
הגעגועים עזים.עזים ככ.
מתי נוסעים אליו?מתי?
אני צריכה אותי.אנלא יכולה כבר.אני צריכה ליסוע אליו.
מותשת מנסיעות כבר.מותשת מנסיעות.ואם באם אליו זה אומר שהולכים גם לשם.ואנלא רוצה.דיי אנלא רוצה לראות אף אחד.נמאס לי ככ.אבל אם הרצון קיים ובפועל לא עושים,זה לא מתחבר ל'אני' האמיתי.
דייי מחר נוסעים וזהו.
להתחבר ל'אני' האמיתי.להתחבר.)

אהבה כרוחה בכאב.

(((ו,ממ,זה משמח אותי שנרגע הרצון לקלל.
מרגיש נקי יותר.)))

סיכום-"צעקו וה' שמע ומכל צרותם הצילם"-הרב קוק:

בכל אדם יש מחסן תת קרקעי של צעקות,צעקות שהוא עדיין לא צעק.
הצעקה מעירה את הנקודה המאירה הטובה.
הצעקה נובעת מתשוקת התשובה.היא פורצת ממעמקי הלב.לא ניתן לזייף את הצעקה ולהתנהג בנימוס.הצעקה מגיחה באופן שלילי ולפעמים לא נראת טוב אך כשנותנים מקום לצעקה,הווית האדם נפתחת ומעוררת באדם את הנקודה הפנימית וחושפת תפיסה רחבה יותר של חיים.צורת חיים שמתאימה להוויה החופשית של האדם.הוויה שמשתוקקת לחיים מקוריים ולא ממוחזרים.אדם שמוצא את עצמו כואב ומריר,מרגיש תחושות של זיוף וקושי,זאת אומרת שהנשמה שלו חיה בקרבו.הנשמה רוצה לברוח מהמייצר.רק תחושת הכאב הדוקר יכולה
לחלץ את האדם מבית הכלא בו הוא מצוי.
עומק אכילת המרור נובע מנקודה זו,זכר ל-"וימררו את חייהם".בלי תחושת המרירות לא ניתן לצאת לחופשי.


(ממ
בום?
נראלי בום.
הצוות צריך לדעת את זה ולהירגע.כנ"ל אני.
צ'ילאקס.)

דיייייי דייייייי ועד שאני איכשהו מצליחה להירדם...
חלאססס לחלומות המפחידים האלו.חלאס פשוט.דייייי כבר למה רע לי דיייי.אני צכה שקט ואין לי.דייייי.זה מזעזע כמות החלומות המפחידים שניו לי בזמן האחרון.למה זה מגיע לי?למה גם כשאני נרדמת אין לי שקט באמת?הלילות ארוכים.רע לי לא משנה מה.וחלאס לחשוב.אני לא מצליחה להיות מחוברת למציאות.אני מנותקת.לחשובלחשובלחשוב.אי אפשר כבר לחיות ככה.דייי לניתוק הזה.
כשהרגש בשכל והשכל בלב.אני לא מסוגלת יותר.
אין לי מקום.

"אני רוצה להיות
הכל
להיות עכביש חייזר
להיות מבוך
להיות בית אדום
ומכונית מרוץ
מהירה במיוחד.
ובאקוגן ענקי
ובלייבלייד חזק במיוחד
ובועה
שמתעופפת גבוה.
ולשחק הרבה במחשב
ולהיות עצמי.
ושהלב שלי
יפעם בחוזקה.
ולראות סרט
שאני נורא אוהב.
וללמוד הרבה.
לשחק הרבה
ולבנות דברים
וליצור דברים.
ולהדליק גפרורים
ולהיות דמויות בחנויות.
ולהמציא דברים
שאני יצרתי,
ולשכלל דברים שאחרים בנו.
ולצלול למעמקים
עם צוללת בצורת כריש.
ולקנות דברים.
ובכלל-
להיות גיבור על."


(אחיינים זה פלא.)

אני רוצה להתקשר אליו ולומר שבת שלום אבל מגעיל לי ואין לי כוחות.ולמה אני ככ הרוסה?למה אני מרגישה הכל חזק מידיי?זה ככ לא בריא שזה ככה מגעיל.זה ככ לא בריא הקיצוניות הזאתי.הוא רק אבא.למה זה מגיע לי?
איזה לילה חמישי רע.הכל רע פה פשוט.ככ רע.ידעתי שהכל בסוף מתגלגל לרע.ושאין פה משו שבאמת טוב נטו.טוב בלי טיפת רע.למה הכל ככה רע?למה רע כאן בעולם הזה?ואעלק..ה' רוצה להיטיב..גם אם הוא קיים,זה לא להיטיב.מחילה.
ואני יודעת שההסתכלות הזאת עקומה ככ.זה כואב ומצחיק ביחד.ולהיטיב זה יענו הטוב הנסתר הזה וגם הגלוי הזה שאומרים אז בעצם זה לא סותר..אייי הטישטוש.החוסר בהירות.
שעשוע וכאב.

אני מתגעגעת לאמא דיי ואני רוצה אמא שפויה וקשה לי.דייייייייייי אין לי כוח כבר.

למה היא קיימת לי בחיים למה למה למה

(((

 

 

כל הכבוד לי שאני אוכלת בכל זאת כבר הרבה ימים.ושאני לא עושה סצנות בכלל בשום צורה.

 

ושאני לא חותכת ולא פוגעת כבר איזה חודשיים בערך לאידעת.מלא זמן.וזה בקושי בראש שלי.

 

ושיחסית אליי אני חושבת הרבה פחות אובדני.

 

ושמחפשת ולא מוותרת לעצמי כל כך מהר.

 

ושיש לי לב.שאכפת לי.

 

ושאני רוצה לרצות.

 

(והכל בעולם הזה כבר לא מובן מאליו.לכן כל הכבוד לי על כל מה שאני עושה או לא עושה.בקטע אחלה.

ושאני מעלה לעצמי עם כמה שקשה לי.

כי זה פשוט נותן לי כוח לבפנים)

 

 

)))

אני אוהבת את אמא.אני אוהבת.

ירידה זו לצורך עליה עד שכל זה הוא כדאי.

 

הא.

 

(.)

 

יהיה בסדר איתי.יהיה בסדר.

 

 

 

 

((אני לא רוצה לבכות אבל הרבה פעמים זה כן משחרר,עם כמה שמפחיד לי.אז אם אתה קיים אז תודה לך.

אני מרגישה דפוקה.

למי אכפת.

לי.

אני רוצה אבא לדבר איתו.))

ולמה הלב אטום ככ?

אני רוצה לדבר.דיי קשה לי לחיות.

אין לי סיכוי להינצל,אני יודעת.
צריכה מישי לדבר איתה ושהיא רק תקשיב.ויותר מידיי זמן אני צכה את זה.
ולא,שלא אספר לה את הדברים השטחיים האלו.יחסית שטחיים.
שאספר לה את מה שבאמת באמת הלב מרגיש עכשיו.מה שכואב עכשיו ללב באמת.לא דברים כואבים אחרים שיש לי ושהם לא כזה במוח עכשיו.כי יש יותר מידיי ואני לא מדברת על הכאב שיש עכשיו כי הוא כואב לי מידיי.אני רוצה להגיד למישי שקשה לי איתו ושמישי תעזור לי לצאת ממנו.לצאת.הוא הורס הכל.ואני צכה מישי לדבר איתה על הבלבול ושהיא רק תקשיב.רק רק רק.שלא תדבר.כי לדבר איתי זה מכאיב ואני מפחדת שיכאיבו.ומישי לדבר איתה על אמא.הכל.ושזה לא ירמוס את המישי הזאתי.שתדע להפריד.אני צכה מישי אחת כזאתי לדבר איתה באמת על הכל.ואין אף אחת שיש לי אמון שלא תספר ואמון שלא תפגע ואמון ואמון ואמון.אין אמון וזה כואב.שורף ככ..ואני מפחדת להכאיב.מפחדת ככ.ודייי נמאס לי לפחד.ונמאס החרדות והדפיקות החזקות האלו בלב.

ארררר.
אני שונאת.
צריכה לקלל
דיי דיי להילחם דייי.
ארררררררר קשה לי.
צריכה למות.דייי אני צכה סוף.
אין לי כוח דיי אין לי כוח