..אנונימי (פותח)
ככה סתם..באמצע שנה בלי סיבה..השופר הזה של אמא..אני ככ זוכרת את הבכי הנורא הזה מולה.הבכי המתפרץ שלי אבאלה.הפלאשבקים.
וזה השיגעון הזה שצובט את הלב שלי.
אנלא מסוגלת להכיל תקיעות שופר.זה הטריגרים.אךךך הטריגרים.
אעלק 'התעוררות הלב'.שאף אחד לא ינסה לעבוד עליי פסדר?
..אנונימי (פותח)
אני נחנקת.
כמה פלאשבקים כמה.
זה מפחיד.זה מקפיץ לי את הלב.
פסיכוזה...בול פסיכוזה.או השם הדומה שלו..
אני מפחדת.כי זה שיגעון.אני מפחדת להשתגע.אני כל כך מפחדת.וזה לא כזה מסובך להשתגע בעולם הזה.ובאמת זה סורט אותי לראות כל אמא שמתפקדת.לא מצליחה להבין איך אפשר.לא מצליחה להבין.ואולי זה חלק גדול מזה שאני מפחדת להתחתן.אני מפחדת להתפרק כמוהה.להיות אמא משוגעת.לא מצליחה להבין איך אפשר להיות אמא.ואני מפחדת כי זה יכול לקרות לי.לא רואה דוגמה טובה של אמא בריאה ולכן כל פעם כשיוצא לי לראות את זה בבית,זה קשה לי.זה שורף לי בהכי בפנים.אני מקנאה.כל כך מקנאה באנשים שיש להם אמא.זה כל כך לא ברור לי איך אפשר.
אני מפחדת שזה יקרה לי.אני מפחדת להתפרק כמוהה.אני מפחדת.זה גדול עליי כל כך.
ממש פחדתי מהפרק הזה.לראות את השיגעון בעיניים.הלב שלי לא יכול להכיל.ולא,אנלא מגזימה.אשכרה פסיכוזה.אלוהים אדירים.
ודיייייי.אין לי כוחות נפשיים לשאת את זה.מה אני עושה עם עצמי מה???קשה לי.
לכל דבר בחיים יש בחירה.אפילו בדברים הכי קטנים.באמת שהכל מתיש כבר.
..אנונימי (פותח)
אני כילו מבינה שהיא לא מבינה באמת את הכאב והתסכול והרצון הזה של לא..אני מבינה.אבל זה עשה לי שורף בלב.כאילו מישו דקר אותי.והרצונות שלה,הם טובים.אבל זה עדיין כואב לי,וזה לא סותר.
הלוואי היו מבינים בלי שהייתי מרגישה צורך להסביר בשביל לא להיפגע.לא משנה,אולי כבר עדיף שלא היו מבינים.וזהו.אני באמת לא יודעת כלום.הלוואי לא היו אנשים שידקרו את הלב שלי.אוף לאידעת.
אמא התקשרה לפני החג,אחכ שלחה הודעה שארים אליה טלפון.לא עשיתי את זה.לא ידעת כבר מה מרגישה.אני מבולבלת.
אבל למה היא רוצה שאדבר איתה??באמת שאין לי כוחות.
אין לי כוחות לרדיפות ולאנשים.
אבא כתב לי הודעה כזאת של שנה טובה ומתוקה..ושוב אני,סיננתי.וכואב הראש.
קשה לי עם אבא.הוא לא מבין אותי בשיט.קשה לי שהוא רוצה שאהיה בסדר ולפי החוקים שלו.קשה לי שהוא נותן לי הרגשה שאני באמת לא בסדר,לא משנה מה אעשה.גם כשהייתי דוסית זה היה ככה,וברור שעוד יותר עכשיו.קשה להיות במקום שאתה מרגיש בו שכל תזוזה שאתה עושה-זה הפשע הכי גדול שיכולת לעשות.באמת שקשה לי.קשה לי חוסר המנוחה שיש לי שנוצרת כאן.קשה לי השפיטה הזאת שיש עליי בבית.קשה לי הצעדים שלו כשהוא עולה ללמעלה.אני באמת מפחדת שהוא ישעג עליי.ותמיד כשהוא צועק עליי אנלא ידעת מה לעשות עם עצמי.אני משתתקת בבום אחד גדול.פתאום כשאני אפילו רק באה לבקר-מסתכלים עליי בעיניים מזלזלות,ולא רק מסתכלים ככה אלא אומרים גם דברים שכל כך פוגעים.ולפחות כשאני באה לבקר אז אני טיפה רוצה שינסו קצת בשבילי לא לפגוע.זה שורף את הבטן.כי השתדלתי ובאתי אז למה??????ולכן אני שונאת אנשים.אני שונאת להיפגע.ואיכשהו תמיד אני נפגעת.וזה חינוך של אבא.סורי באמת.למה לתת הרגשה כזאת שאתה לא בסדר??למה??ואולי י איכשהו אני כן בסדר?אולי?דיי אין לי כוחות למחשבות.
אין לי אבא ואמא שאפשר לבטוח בהם.כל אחד זה מתוך מקום אחר..זה שורף לי בהכי בפנים עצם המצב.וזה לא רגיל לא לגור בבית.שונאת את המילה 'רגיל' אבל כן,קשה לי כל כך.
ואני מפחדת.אני מפחדת.יש לי חרדת נטישה משוגעת.לכן קשה לי עוד יותר שהפסקתי להיות באמת.אפילו לעצמי.אני מפחדת לא להיות של עצמי לגמריי.שאהיה של מישהו והוא ינטוש אותי.ושאעזוב גם את עצמי.וזה קורה,כל השבת הזאתי גם לא הקשבתי לעצמי.הייתי אני אחר כי פחדתי מעצמי.אני מתגעגעת לאמונה,באמת אייי.פחדתי כי אני כזאתי עכשיו ונטשתי את עצמי בעצם כבר פעם אחת בצורה חזקה.ואני נוטשת יותר ויותר באוטומט.ושבירת אמון,עוד אחת.איה איההה.
אין יותר רבי שלמה קרליבך,לפחות לתקופה של עכשיו.ואני מפחדת.כי אני כבר מתגעגעת אליו כל כך ואנלא יודעת מה לעשות עם עצמי.אני מפחידה אותי.ורבי שלמה הוא באמת אחיזה.וזה חיבוק ללב.אז למה זה קורה לי???למה אני כל כך מפחדת יותר ויותר?למה כל מה שאני כן אחזתי לפחות,פתאום הולך לי לאט לאט?למה זה קורה לי????
..אנונימי (פותח)
לא באלי לאאאא.
זה להיות לוזר.איכ אני נגעלת.
וזה אשכרה יש לך אמת כבייכול וכולם מסביבך במוד אחר בכלל מאיפה שאתה נמצא.כי זה הרגיל ואתה יוצא בעצם המטומטם.השונה הזה.ואני שונאת להרגיש שונה.אמא וכו..דיייייי.
אתה לבד איכ אתה בבדידות.פשוט לא כיף לי בכלל.
..אנונימי (פותח)
וכמה שבכיתי עכשיו אוף כמה.
אני מידיי..אין לי כיוון.אני לא יודעת מה לעשות.
והלוואי שבאמת מישו שמע אותי ואנלא הוזה.
(חשבתי שאוליי הוא יוכל לעזור לי בזה,אבל הוא ענה לי אותה תשובה..והוא צודק אבל זה לא עונה לי אם לא אעשה את זה.ואין לי כוח.אין לי כוח לעשות את זה.כי זה כאב.זה שורף את הלב.זה לחשוב איפה אני מול העולם המשוגע הזה.זה לחשוב.ואני מפחדת ממסקנות שגויות.מפחדת לחשוב,למרות שעושה את זה כל הזמן..
אז הוא אמר שבכל מקרה אנחנו חושבים,השאלה היא אם אנחנו עושים משו עם המחשבות או משאירים אותם באוויר.
אוף אבל יש הבדל איזה מחשבות חושבים..יש דברים שבכל מקרה אחשוב עליהם ויש דברים שמדחיקה כל הזמן ואז אין להם באמת מקום.אבל בכל מקרה זה כן ישאר באויר כי לכתחילה הדחקתי.
פאקקק
והראש כואב.
הלוואי הייתי מעיזה ללעצור הכל לשלוש וחצי שעות לפחות.הלוואי היה לי אומץ.הלוואי זה יקרה גם לפני ראש השנה.אין לי סיכוי פאקינג עולם משוגע איכ לעזעזל.
ולא רציתי שאם אני אדבר בכנות את מה שטוב לי-זה יפגע בה.אבל לפעמים באמת אין ברירה.כאילו יש,אבל מה שאמיתי לעשות זה מה שעשיתי,אני בטוחה.אוף אבל למרות שזאת יש לי מצפונים כי אני מתאבת את הדבר הזה שבנאדם פגוע.עם כמה שזה היה מדוייק.וזה הכל סתם קולות.
אני אישה רעה.)
..אנונימי (פותח)
היא שברה לי את האמון בקטע הזוי..ממנה באמת לא ציפיתי.למה היא עשתה את זה למה.אני בחיים לא אבין את הראש שלה.נפגעתי.ובכיתי מולה.בכיתי מול כולם בלי סוף.
ואין לי כוחות יותר.
וסתמו,אתם.
"מה את אמא שלה?"
"היא הבת המאומצת שלי.ככה אני בוחרת".
למה מי את בכלל???
יא קוף בן חמור.איפה הרגישות איפה.
ולמה ככה מגיע לי לסבול למה.למה אין עליי רחמים למההה.ככ רע לי ככ רע לי.ולא,סתמו.
למה ככ קשה לי למה.
אני מידיי מתחספסת בזמן האחרון.
מידיי מאבדת את עצמי.
וקשה לי לסבול.קשה לי גם לברוח מכל מקום.אבל מה נעשה שבכל מקום רע לי להיות???
כואב לי הבטן אלוהים.
מישו שומע?אתה שומע?אתה קיים אלוהים אתה קיים?אני חייבת סימן לבהירות.חייבתתתתתת
..אנונימי (פותח)
באיזה קטע?
זה לא מגיע לי.זה ככ לא מגיע לי שזה המצב.אתם סתומים אתם ככ סתומים.אנשים זה דבר ככ מגעיל אוף.קשה לי לדבר.קשה לי לא לרחף.וכן,אני מרחפת בכוונה כדי לא להיפגש עם המציאות.כדי להדחיק ולא לקלוט מה קורה סביבי.ואז זה קורה גם בזמנים שלא צריכים לקרות.וחבל,או שלא.ודיי תפסיקו אתם לשאול מה שלומי.אני יושבת בשקט וכואב לי,עם כל הרצון הטוב,אני לא מעוניינת שתבואו ותשאלו מה איתי.תנו לי להיות לבד.לבד.אני רק רוצה שקט.
חח זה גם מצחיק אבל..כי כאילו,
ממ וכואב הראש ואני מפחדת גם מאוד.
שישתקו את הפה.מה האמנתי להם מה.
אוקי,עכשיו מובן לי,תמימות לפעמים פוגעת.ולמה הם הביאו את כולם מה.הם לא חשבו שזה יפגע בי?והכל בזכותי הא?כן,הכל בזכותי.אתם פוגעים אתם פוגעים.למה לא להפעיל את הרגישות למההההה.לא רוצה לראות אותכם לאאאא.לא רוצה לדבר.אל תנסו דייי שחררו אנשים.
אני ילדה חרא.וגם בסדר.אבל גם חרא מאוד.ואיך זה שיש דבר כזה אנשים ואני חלק מאנשים וחלק אנשים הם קשורים אליי?איך זה הגיוני שאני קשורה לאנשים אם אני ככ לא רוצה להיות קשורה לאף אחד?איך איך.שונאת אנשים.שונאת שבודקים את ****.שונאתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת.למה יש דבר כזה אנושות למה.ואם ה' קיים,למה הוא דופק אותי ככה אם עברתי את זה?למה הוא עושה את זה למען ה' למה.כמה הסתרות כמה.אני לא רוצה לבכות יותר.לא רוצה.ונמאס לי.נמאס לי שאני רוצה אמת ושהכל ככ מבולבל ולא מובן.נמאס לי שאני מתאמצת וקורעת תנשמה ומחפשת ואין לי כלום בידיים.מפחדת שמרוב שלא מוצאת כלום כבר יותר מידיי זמן,כבר לא יהיה אכפת לי מה אמת ואיפה אמת.מפחדת לעזוב הכל ואז עוד יותר לא תהיה לי אחיזה וחיות בכלום.ואהיה עלה נידף ברוח.אני פיזית בוכה עכשיו.נמאס לי להתאמץ לכלום.אני באמת מנסה.למה אני לא מצליחה לקבל תשובות למה.אני ככ מפחדת מעצמי.אני ככ מפחדת לבחור.ככ מפחדת.ולמה לעזעזל למה הכל ככ רע.וסתמו.לא,אל תזוזו דפוקים אל תזוזו.אני שונאת אותכם.אוף.שונאת.ולא באלי לראות אף אחד מהם.אני מפחדת להתחיל.דיייייי אלוהים דיייייי.אני ככ סובלת כאן זה לא יאמן כמה.
מה קרה?אורנית2005
..אורנית2005אחרונה
קראתי את כל מה שכתבת ואני מזה מזדהה איתך
אם בא לך אפשר לדבר בפרטי
..אנונימי (פותח)
אי אפשר ככה פשוט.זה לא מרגיש אמיתי.
עוד דבר,אם ה' קיים,איך זה שהוא לא הורג אותי?
אם הייתי מאמינה בו,היה לי ככ שמח לשמוע את זה עכשיו.פעם אם הייתי שומעת את זה-הייתי נמצאת באורות עליונים.קשה לי.שורף לי הלב.
לשתוק עם עצמי..הגאונות שבפשטות.
לא יכול להיות תמימות בלי אמונה.
אולי בעצם זה כן משוגע?דיייייייייייייייייייי.
הלוואי הייתי מסוגלת לדבר עם אח שלי הכל כולל הכל ולהסביר לו.הלוואי יכולתי לדבר ולדבר ולדבר והוא ישתוק.והוא יקשיב.ורק בסוףבסוף יגיד את מה שיש לו לומר ואני אקשיב.נראלי אגיד לו.אבל אני מתביישת באיזה שהוא מקום לדבר על כל הדברים האלו.ואני רוצה לב.ויש לו לב.מפחדת לדבר לאידעת.לפחות אני יודעת ומרגישה שהוא באמת איתי.ורוצה.שהוא הכי רוצה.יותר מכל בנאדם אחר.והוא הכל בשבילי.אני ככ שמחה שיש את המישו הזה בבית.מצד שני זה שורף את הלב שהוא ילד הורי.למרות שהוא מתענג על זה.וזה לא מכביד עליו.גם מרגישים את זה ממנו שזה לא מכביד.וזה הכי משמח.אבל קשה לי שהוא כאילו מחליף את הדמות של האבא או האמא.שאין לי אבא או אמא שאפשר באמת לדבר איתם ושהם יבינו.אני רוצה חיבוק מאח שלי.ושהוא יהיה פה עכשיו איתי.באמת שורף לי הלב והעיניים.