..במבה.
אני מאוכזבת.במבה.
וזה יוצא על כולם.
עדיף שאני פשוט אשב לי בשקט
כן עדיף, אם רק היו נותנים לי כמובן. 
ממה בעצם?במבה.
פפף.
מעצמי.
מהכתה.
מאיך שהמפגש הזה התנהל.
זה פשוט לא היה זה.
היה כיף היה נחמד.
אבל הכתה היתה ככ לא מגובשת.
זה פשוט הטריף אותי.
היינו ביחד שמונה שנים. כלומר עם חצי מהן.
עזבתי אוקי. אני באה ו.. ו.. זה היה כ"כ מבאס
כל אחת עם החבורה שלה.
קבוצות, קבוצות וחוסר גיבוש.
והן פשוט.. הנושאי שיחה הרגישו לי כ"כ זרים.
הסגנון, ההתנהגות, הדיבור..
הכל היה פשוט שונה..
ושוב,
לחשוב אם מה שאני עושה זה בסדר.
לשים לב לכל אמירה שלי כי לכי תדעי מי תעלב ממך
וחוסר שקט.
הדבר הכי טוב שהאולפנא נתנה לי זה שקט.
לא פיזי כי אותו הייתי שמחה לקבל שם קצת
אבל שקט נפשי.
המודעות הזו של להעלב משטויות פשוט לא קיימת שם!
והקו מחשבה שלהן.. נו במת מרכלים עלי..
למה נראלה שבגלל שמרכלים עלי אני אשתנה או אשנה בי משהו?!
זו פשוט חשיבה מעוותת בחיי!
להתנהל עפ"י החברה!
איך הן חיות ככה?!
כל היום מי אמרה על זאת מי עשתה ככה מי עשתה ולמה!
כאילו די! תתבגרו!
ו.. פף. מאמא. ומהם. ששוב שופטים אותי בלי לנסות בכלל להבין.
שהם לא יודעים להכיל אותי.
שהכל זה ראש בקיר.
ופף.
נמאס לי להיות בבית.
באלי לחזור כבר לאולפי.
רק לא לראות את המשפחה הדפוקה הזו.
כאילו די! כמה כבר בנא יכול להידפק עם המשפחה שלו.
לא מספיק אבא דפוק
ולפעמים כבר נדמה לי שאמא עוד יותר ממנו.
ואחיות. לפעמים אני מקווה שיבינו אני מצלפה שיבינו אותי והן פשוט כלום!
והוא.
גם כן אח חמוד.
הוא פשוט השתנה הוא נהיה עקשן יותר מהטמבל.
פפף
אבל בכלל אני צריכה להודות שיש לי משפחה וגם אם יש לי שני הורים וארבע אחיות ואח אז מה חיים תותים!
..במבה.אחרונה
..במבה.
..במבה.
..במבה.
..במבה.
..במבה.
..במבה.
..במבה.
כט אלול תשעז.במבה.
הממ וואו.
אני חושבת
מקלדת פיזית
כמה זמן לא הקלדתי עליה
הטלפון סוגשל שואב לתוכו ביתרונותיו
לא צריך אמפי מצלמה או דפים
אבל על דבר אחד הוא לא יגבור לעולם
על הידיים שרצות על המקלדת בקצב המחשבות.
רק שהפעם זה לא יעזור לי
זה לא סוד שהמילים לא לצידי בתקופה האחרונה.
לפעמים בא לי פשוט לשתוק
לשתוק ולשתוק
לא רק שהן לא לצידי כשהן יוצאות הן משמשות כנגדי.
השבוע עליתי על זה רשמית.
יש לי בעיה.
בוויסות רגשות.
זה מוזר לאבחן את עצמי.
אבל אני פשוט לא.
או הכל או כלום אין לי את האמצע
את האפור הזה שצריך להיות.
אני לא יודעת להתנהג עם אנשים במצבים מסוימים.
פשוט לא יודעת.
דברים שגורמים לבנות לבכות ולהתעורר משאירים אותי אדישה.
אדישה.
מנותקת מהעולם.
כאילו אני מחוספסת
אני שומעת הרצאות ויודעת אחכ גם לתמצת ולחזור עליהן אני יודעת לחבר כמה הרצאות ששמעתי לרעיון אחד ולהוסיף גם משלי אבל הכל כלפי חוץ בפנים מה קורה?
כלום.
ריק שמם.
דברים לא באמת נוגעים בי.
אני סולדת מתרבות הסליחה אם פגעתי בווצאפ.
משתדלת לא להיות חלק ממנה.
אבל איכשהו אני כן.
רה.
וואו?
אמור להיות
למה לא מזיז לי
ולמה אני לא החלטית כבר
לפעמים אני מתפללת ללא להרגיש כלום להיות כמתכת
אבל כשקורה לי אני רק רוצה לצאת מהחומה.
הממ
הודעה
מאפרת
שנה טובה
לא היא לא פגעה
אני מכירה אותה בקושי שלושה שבועות
וגם זה לא ממש
אבל נחמד מצידה
רוחני וגשמי
זה בעצם מה שמפריע לי.
ברוחני אני רוצה להרגיש לא להיות רובוט ששומע מסכם אבל לא מרגיש.
ובגשמיות אני רוצה להיות הרובוט
ששותף פעיל אבל לא באמת מרגיש
אתמול הרב דיבר על אורך החצאית
ופפ זה שבר אותי.
אני לובשת מדויק.
בול בגבול.
וכשאני יושבת אני צריכה למשוך תחצאית למטה.
ופופ
הרג אותי הכאב שבו הוא דיבר
ורציתי ואני רוצה לשנות להשתנות
אבל יש ככ הרבה מניעות
שזה מחרפן אותי.
כי אני רוצה אבל, אבל.
שנה טובה לי
מרגיש לי קצת מסכן ובודד
הפעם זה מה שיצא לי
זה המון יחסית לתקופה האחרונה
אבל כלום יחיסית לכמות המילים שהיו יוצאות ממני פעם.
..במבה.
..במבה.אחרונה
פעם שניה.במבה.
יכול להיות שטעיתי?במבה.
מצד שני לא יכול להיות
מצד שלישי
נמאס לי.
פף.
אני לא טועה. לא בנושאים כאלה. אבל פה
באלי אני רוצה ומקווה שאני טועה.
חוץ מהקול הקטן הזה שלוחש לי שעדיף וטוב שגיליתי את זה עכשיו. שכואב לי עכשיו. עכשיו. מאשר מאוחר.
עדיף?
שזה לא היה קורה כמובן.
אבל כש. עדיף.
בואו נהיה סלע וזהו.
אני מפחדת.במבה.
הלוואי.
אני רוצה פשוט לטעות לדעת שאין בי את הפגם הזה
שגורם ש. *נשימה עמוקה*
אני רוצה לבכות בחיי.
למה כשצריך זה לא בא
טעות.
תמיד צריך.
למה כשרוצים זה לא בא וכשלא, הן נמצאות שם בשפע ובכמויות.