על האש ובירות, הדוד השמנמן ממנגל,
סבא מדבר עם יהודה, אבא ואמא גם.
אליה ואורי משחקים כדורגל.
ואז המחשבה.
כמו מורגל בשרשרת הארועים אני קם בהמתלה כול-שהיא
נכנס לבית, עושה סיבוב, יוצא מהשער.
מחיל ללכת ימינה,
עיר דרומית מנומנמת וזרה, לא מוכרת.
מתחיל לרוץ, קוץ, שיט אני יחף.
יום העצמעות, כולם בבתים,
ורק אני מנסה לרוץ יותר מהר מהמחשבות,
רק לא לשחרר, רק שלא יחדרו למוח.
זה קרב אבוד.
איך, איך זה עדין מוציא אותי מאיפוס,
ומה לעזלזל אני עושה כאן יחף.
החזק לא מוותר עלי, ממש לא.
שומר אותי כלוא בתוך הדבר הגדול הזה,
יש שיומרו הכלא הטוב בעולם.
אך כשהוא איננו זה הכלא החשוך בעולם.
יופי, איפה החפיסה כשצריך אותה?!
שיהיה משהוא לשרוף, להעלות לקורבן.
רק מי שהיה שם פעם אחת ומאז לא חזר,
אך גם מעולם לא יצא, יבינני.
ההד נשמע בלב?
ואין לי שום רצון לדעת אנגלית או צרפתית ושות
