ובכלל,
הלילה ההוא.
היום היא ניסתה להזכר מתי היא היתה באולפנה ומתי לא.
ואז היא נזכרה בו.
בלילה ההוא.
ואז היא אומרת לי שאני צריכה לענות לה על השאלות מהלילה ההוא.
שאלתי איזה שאלות.
והיא אומרת, הזאת שאיך היא אמורה להגיב.
אמרתי לא יודעת.
כלום.
היא אמרה שגם כלום זה משהו.
לא ידעתי מה להגיד לה.
מצד אחד שפשוט תעזוב אותי בשקט. וזהו.
ודי מי צריך אותך.
מצד שני אני צריכה אותה.
אני צריכה מישהי שתחבק. ותהיה לידי.
כשההיא באה היא אומרת לי מזל שבאתי, אחרת מה היה קורה?
ואז היא יושבת לידי, ומנסה שאני אדבר.
ואני אומרת לה שהיא פשוט לא תבין.
ולא דיברתי.
לא הייתי מסוגלת.
ואז היא הלכה כי היא לא הרגישה טוב.
אבל התקשרה אלי.
פעמיים.
ואז שמתי את הפלאפון על שקט.
והיא התקשרה עוד פעמיים.
ושלחה הודעה שאני יכולה להביא לה.
פשוט סיננתי אותה.
לא היו לי כוחות נפש לדבר.
וגם לא קול פיזי.
אחרי זה היא התקשרה אליה ואז היא שמה אותה על רמקול.
היא אמרה שהיא לא יודעת אם אני שומעת אותה או לא, אבל שאני אלך לישון והיא תדבר איתי בבוקר.
בבוקר לא קמתי.
בסוף כן קמתי, והלכתי לכיתה.
הייתי צריכה לחפש את המורה אז הלכתי לחדר מורים.
והיא היתה שם.
בכלל לא רציתי לפגוש אותה.
והיא אומרת לי בוקר טוב, ושאני אבוא רגע לדבר איתה.
היא שאלה מה הלך בלילה.
מה קרה.
מה היה.
ושוב, עניתי שהיא לא תבין.
היא אמרה שהיא רוצה לשמוע.
שהיא רוצה שאני אספר.
שזה טוב לספר. לפרוק ולשחרר.
לא אמרתי כלום אז היא שאלה אותי אם אני רוצה לצאת החוצה.
אמרתי שכן.
יצאנו לספסל.
והיא שואלת.
ואני לא מסוגלת לענות.
אז היא אומרת שהיא תשאל שאלות ואני אענה.
והיא מתחילה לשאול שאלות.
ואני עונה לה בכן ולא.
פשוט לא מאמינה ששיתפתי איתה פעולה.
בחיים לא הייתי מסכימה.
אני לא כזאת.
אני ילדה שלא מסוגלת לשתף.
גם אם זה בשאלות של כן ולא.
ואיכשהו רק איתה אני מצליחה לפתוח.
פשוט מדהים.
ואז היא שואלת אם יש עוד משהו חוץ מזה.
ואני עונה שכן.
והיא מתחילה שוב שאלות.
ובסוף היא שואלת אם זה מחנכת באולפנה.
אמרתי לה שזה לשון הרע.
והיא מזדעקת- לא ******, זה הרבה יותר חשוב מלשון הרע.
ואז היא שואלת אם זו היא.
ואני פשוט לא מבינה איך עשיתי את זה, איך היה לי האומץ, אבל אמרתי לה שכן.
ואז היא היתה צריכה ללכת.
ואמרה לי שהיא תשמח להמשיך לדבר איתי.
כאילו שזה נקרא לדבר.
היא שואלת שאלות.
ואני עונה לה בכן ולא.
ולא מעיזה להסתכל לה בעיניים.
לא רוצה לדמיין את המבט שבטח היה לה על הפרצוף.
בטח רחמים כזה, אוי מסכנה.
לא רוצה לחשוב.
אבאא אני מפחדת.
מי יודע מה היא תעשה עם זה.
היא היחידה בעולם שסיפרתי לה.
בבקשה שתישאר היחידה.
בבקשה שלא תספר לאף אחד. בעולם.
אם כן, אני מתה.
כל פעם מחדש שוברים לי את האמון.
כאילו שיש.
אין לי בגלל זה אני מפחדת.
ממש.
אמרתי ל**** שאני מפחדת.
והיא אמרה פסדר, מה היא כבר יכולה לעשות עם זה.
אבל אני מפחדת. זה לא עוזר לי.
דיי אבאאא אני מפחדתת
