פורום ריק ומוסתר (עמוד 1069)

בס"ד

 

ידעתי

עזרתי

התאכזבתי

פעם אחת יותר מידי

-

 

|נושם עמוק|

איפה מרגישים עצב?

בעצמות הידיים

כאילו סוחטים אותן

אבל אין לי מה לתת

זה אכזרי ממש

נכון או לא נכון?

 

 

אני צריכה לראות איפה אני. בנתיים עדיין בצומת.

והכאב
שלא מרפה.

נכנס פתע פתאום
ונשאר.

עד להודעה חדשה.

והבטן
מתכווצת

והראש
מתפוצץ מרוב כאב

והלב
כבר מזמן על הרצפה
מדמם
בין השברים.

כואב לי.
כן.
כואב.

אפילו מאוד.

ולא עוזר אקמול.

קר לי
אני רועדת
ושום דבר לא מחמם.

אני מפחדת.
אני כואבת.
אני עצובה.
אני בודדה.


אני לא אני.

אני בן אדם שיש לו אידיאלים גדולים.
רצונות.
חלומות.

יש דברים שאני יכולה לדבר עליהם עם ברק בעיניים.

או שאני כבר לא כזו.
השתניתי.

או שאיבדתי את עצמי.

לא מוצאת את האני שבי.

פעם הייתי ילדה שמחה.

בעצם אני לא זוכרת את זה.

לא זוכרת מתי הייתי שמחה באמת.

אני כבר מזמן לא אני.

אני רוצה להיות שמחה?

כן. יכול להיות שכן.

אבל אין לי כוחות.

אין לי כוחות להתחיל לעבוד על עצמי.

כל דבר מזכיר לי הכל.
מכאיב לי.
משתק אותי.

איך אני יכולה להיות שמחה?
אין לי תשובה.

אני לא רוצה לחזור מחר.
לא רוצה לפגוש אותה.
ואותה.

היא תשאל.
ולא יהיה לי מה להגיד לה.

והיא תרצה לדבר איתי אולי.
ואני לא רוצה לראות את הפרצוף שלה.

לא רוצה לחשוב מה אולי היא עשתה.
רוצה להשאר באי הידיעה, למרות שככה אני מפחדת ממש.
מאשר לדעת שזה קרה.

אבאא.
בבקשה בבקשה בבקשה שהיא לא אמרה לאף אחד. בעולם.

בבקשה שהיא שמרה את זה לעצמה.

בבקשה.

שלא יקרה.

אסור.

אחרת אני באמת מתה.
אני לא אדע מה לעשות עם עצמי.

אני מפחדת אבאא.

לא רוצה לראות אותה מחר.
אין לי איך לשאול אותה אם זה קרה או לא.

אני מפחדת לגלות שכן. מפחדת פחד מוות.


אבאא בבקשה שהיא לא תהיה מחר.

וגם לא היא.

למרות שאני יודעת שזה לא יקרה.

יכול להיות שאני כן צריכה לראות אותה.
לשאול אותה וזהו.
רק לוודא.

אבל אני מתפדחת.
אני פחדנית.
אני יודעת שאני בחיים לא אעשה את זה.

אוףף אבאא תעזור לי בבקשה ממך!!

אני מרגיש משהו חסר.
משהו שלא נמצא אצלי.
כשאני מדבר, אני מציץ על העולם מהחלונות.
העיניים שלי.
וחש משהו מוזר.
זה אני?
אני מדבר משם?
אני חושב שאני המשוגע היחיד.
אני בוהה.
אני לא יודע כלום.
מסתכל על עצמי.
זה אני.
כן.
ושוב תחושה ריקה זוחלת לי בלב.
אין לי כלום.
יש לי הכל.
אני לא יודע מי אני באמת.
אולי אני לא שפוי.
אני יודע שזו מחשבה אווילית.
כי אני כן שפוי.
עובדה שאני מקובל מאוד.
למה צריך עובדות.
יכולהיות שיש לי 5 אחוז אי שפיות.
כי אני מרגיש מוזר.
כמו זקן שאבד עליו הכלח.
תשוש כמו פועל בנין.
אינלי כח.
אני נאנח לעצמי.
תמיד אני חייב להיות מוזר.
בעצם.
כולם מוזרים.
וזה מנחם אותי.
אבל אני במיוחד.
אז מה. זה נחמד להיות מיוחד.
אני הבנתי את עצמי.
אני מחפש ריגוש.
מחפש אימה.
מחפש צחוק.
אבל אחר כך, תמיד יבוא השחור.
כשהריגוש ייגמר.
אני אשאר לי לבד עם עצמי.
ועם החלל הריק.
וארגיש מוזר.
ארגיש חור שחור.
איך אני מבין את האסימפטוטה פתאום.
בעצם את הפונקציה עם החור.
מזה משנה.
לא כואב לי.
לא.
להפך.
אני רוצה גם להרגיש כאב.
ושמחה.
אבל אני חש רק בדידות.
חש ניתוק מעצמי.
חש דביל.
דביל של חלומות ואי שפיות.
בעצם אני לא חש.
אני סתם.
אני רוצה להרביץ לעצמי לפעמים.
כי הייתי לא בסדר.
אבל אינלי כח להביט בעצמי.
כי זה משעמם.
ןזה מייאש.
וחסר תועלת.
ותקווה.
אני..
אוהב לדבר על עצמי.
מי זה עצמי אבל?
מה הוא?
איך הוא רואה את הכל?
מעניין.
אולי הוא גם חושב שאני דביל. ולא שפוי.
ואולי אני כל כך דביל שרק אני חושב כך.
באלי לטפס פתאום.
באלי לצעוק ברחוב.
להעיר את כולם.
כולם ישנים.
ואני תופס את זה.
באלי ללכת לחורשה ולהעיר את העצים.
באלי לזעוק את הכלום הזה.
באלי לבלוע את עצמי.
די כבר לרצות
מה רוצים ממני?
מה אלוקים מבקש ממני?
מה התיקון שלי?
מי התיקון שלי?
למה אני מתעלם מכל הרמזים?
אחחח נמאסת בחור.
נשרפת. נצלית יותר מידי.
אתה כבר לא טעים.
אבל יש לי תקנה.
נכון.
יש לי תקומה.
אני גם מקווה.
אוף כלום. אתה כזה מעצבן.

ב"ה

ופתאום הפחד חודר.

ואני אפילו לא יודעת ממה.

כן, ברור שמזה.
וגם מזה.

אבל אני כבר לא יודעת אם אני מפחדת סתם.

אם יש סיבה לפחד הזה.
אם הוא הגיוני.

אבל אני מפחדת.

אוף.

אסור לי לעשות את זה.

סתם מבהיל.

ובמילא אני בחיים לא אספר לה.

ולמה למען ה' עשיתי את זה.

עכשיו היא תדע.

והיא יודעת כבר.

למה.

היא בכלל לא צריכה לדעת.

היא יודעת חצי במילא, אבל די.

היא תיארה את זה טוב.

אני לא צריכה להיות עם התווית של המסכנה שכל הזמן קשה לה.
נכון שזה נכון, אבל זה שהן גם חושבות עלי את זה יקשה עלי להתרומם.

אז אני לא צריכה לגרום לעצמי את זה.
שהן יחשבו.

הן במילא כבר חושבות.

אבל אוףף די.

זה פשוט יוצא בלי שאני חושבת יותר מדי.


והיא פשוט מתוקה.
קלטה שאני לא אספר, ופשוט שלחה לי "מתפללת".

די אבא.

אסור שזה יקרה.
אסור אסור אסור.

אחרת אני אמות.

לא יודעת מה יקרה.

אסור.

והגיוני שזה כבר קרה.

ואסור.
פשוט אסור.

ואיך פתאום אני אשאל אותה על זה.

מה אני אגיד לה, שאני צריכה הבטחה שהיא לא תעשה את זה?!

אוף. אני פשוט סתומה.

אני אתחמק ממנה עכשיו.
ואז היא תשאל.

ואז מה אני אגיד לה, שאני מפחדת??

דיי אבא.

למה נכנסתי למצב הזה.

הייתי צריכה להגיד לה אז.

אבל אוף.

למה הייתי בטוחה שזה מובן מאליו.

או שפשוט לא חשבתי.

הכי הגיוני.

יופי לי.
בנאדם שלא חושב ואז הכל מתפוצץ לי בפרצוף.

היא אמרה שאני בטוח חושבת.
או שלא, ואז אני צריכה להחליט אם אני רוצה.
ואם כן שאני אתחיל, ושזה עבודה.

אוי.

כמה שהיא לא יודעת.

נראלי שאני פשוט חושבת יותר מדי.

או שלא.

לא יודעת.

לא רוצה לדעת.

אין לי כוחות בשביל זה.


כנראה זאת הבעיה שלי.
שאני לא יודעת.

אבל אני באמת באמת לא יודעת.
כל תשובה שניה שלי לאנשים זה שאני לא יודעת.

היא אמרה שאני בטוח יודעת. בתוכי.

אבל לא.
אני באמת באמת לא יודעת.

אוי.
אנשים שלא מבינים.

הם גם לא צריכים להבין.

אבל לפעמים צריך מישהי שפשוט תהיה שם. ותחבק.
גם אם היא לא מבינה.

ולא תתחיל לתת עצות בלי שהיא יודעת על מה בכלל.

פשוט תהיה. ותחבק.

ותתן לי הרגשה שהיא שם בשבילי אם אני צריכה.

הרגשה שאף פעם לא הרגשתי.

מעניין איך זה.

בעצם אסור לי להתעניין.

כי זה לא יקרה.




ואני מפחדת.

וכנראה לעד אשאר כזו.

לבד.

בס"ד

בתקווה שאיפשהוא מישהו ישמע אותי
הכרית רטובה מדמעות זה לא קרה הרבה זמן
וכן נורא כואב לי
ואני צורחת את הכאב לכל עבר
אני כנראה לא אמורה
זה כאב שאמורים להתבשל איתו לבד
אבל אני יצור אנטי חברתי שגם גרוע בלהיות לבד

רע לי כואב לי אני לא עוטפת את זה בכלום כי איבדתי עניין בעטיפות
הרשתי לעצמי היום לרצות באמת ונכוותי
וזה לגמרי בסדר
חוץ מזה שזה לא
אין אשמים אבל יש נפגעים

אוי ה' כואב לי
ואני צריכה לישון אבל אני לא מסוגלת ככה

אני צריכה עזרה.
ולא.
אני לא רוצה לקבל אותה.

ובסוף יהיה טוב!!!!!!

 

נכון עננה שאת יודעת את זה?

כמה טוב, ואיזה מזל, שיש עוד אנשים טובים בעולם הזה.

א-נ-ש-י-ם  ט-ו-ב-י-ם!!!!!!!

 

 

"אנשים טובים, נשארו עוד אנשים טובים.

גם כשהשמים, עניים בכוכבים.

הם ישלחו אלייך יד, הם יגיעו במיוחד,

להזכיר לך שיש עוד טוב בעולם.

הם יגיעו אם רק תאמין שהם שם.

 

לא צריך לחפש מלאכים בשמיים

הם מתהלכים בינינו על פני האדמה

הם נוגעים בקצה העצב

מסתירים את הכנפיים

נושאים על גביהם תרמילים של נחמה.

 

הם יודעים להגיע בדיוק בזמן

לרדת בזהירות במדרגות האפלות

להדליק שם את המתג

לצבוע בלבן

לפתוח במבט את הדלתות הנעולות.

 

לא צריך לחפש מלאכים בשמיים

הם מתהלכים בינינו, ביני ובינך,

הם יודעים איך לרפא גם בכח העיניים

להוביל את הכאב אל שדות השכחה"

 

מוקדש לך ולך, שנס שאתן קיימות.

ואיזה מזל יש לי רק בעצם הידיעה,

שאני תמיד יכולה לבוא ולדבר.

 

 

אני צריכה איזה פעם אחת כזאתי, לבד, עם שקט בראש ומיליון שעות פנויות. לשבת ולכתוב הכל.

הכל הכל הכל.

ואז ללכת אליה, או אליה או אליה.

ולהביא.

להגיד שיקראו.

שינסו לעכל.

שאני אשמח לתגובות.

ושלא יספרו לאף אחד.

שמה שאני עושה,

זה מוצא אחרון.

ושינסו לא לשפוט.

ולא להפנות אותי לאף טיפול פסיכולוגי.

שיהיו הן,

הפסיכלוגיות שלי.

אחת מהן.

איזו שלא תהיה.

אני. מפחדת מפחדת מפחדת מפחדת מפחדת!!!

שהדכאון שלי כבר לא נורמאלי.

שכל הבעיות יוצרות משהו שאי אפשר להתגבר עליו לבד.

שההדחקה הזאת בסוף תתפוצץ

שאני בכלל צריכה פסיכיאטר.

חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת לספר למישהו כבר!!!!!!

פשוט חייבת! אחרת אני יתפוצץ.

אימלהה איזה פחדדדד!!!!!!!!!!!!!!

אני רועדת.

שמישהו ישים לב כבר.

בעצם לא.

לא לא לא לא!!

אוף איתי!

אני רוצה לדבר איתה כבר!!!

אבל איך??

איך עושים את זה??.

שוב פעם מפחדת.

אז זאת היתה כמעט הזדמנות. יש מצב שזה היה קורה.

אם מראש הייתי מדברת איתה לבד.

ולא משתפת בזה גם אותה.

כי אז הלכנו ביחד.

וככה בטוח לא הייתי מספרת הכל.

אולי חלק.

אבל אז פתאום הן הגיעו.

והכל נגמר.

ואני לא מעיזה לפתוח את זה בעצמי שוב. לא מעיזה!

והיא גם בכלל לא שלנו יותר.

היא שמה לב שעובר עלי משהו.

בטוח. 

כזאת היא, מיוחדת.

אין, היא פשוט מטריפה האישה הזאת! אין עליה בעולם!

אבל, יש לה כבר אחרות.

אם היא היתה שלנו היא הייתה שואלת, מתעניינת.

אבל היא לא.

וזה לא מתפקידה.

והיא, צדיקה שכמותה, השאירה פתח, כן. היא אמרה בפרוש.

אבל גם לקחה צעד אחורה. כי היא יודעת את מקומה.

ולי זה עושה רע רע רע רע רע רע רע רע!

אם הייתי מאמינה בהשגחה פרטית, זה היה טוב.

היה לי על מי להפיל הכל.

אבל אני לא.

ילד. ילדה. ילדים. ילדות. ילדינו. ילדותינו. ילדיהם. ילדותיהם. ילדינוהם. ילדותינוהם. ילדינוהמו. ילדותינהמו.

גם לא להיות עצוב

שבוע טוב.

אני רוצה כאן לכתוב על החלומות של תאיר ועל האישיות שלה:

אז ככה, תאיר הייתה נערה חננית, חכמה מעל לרגיל, נאה.

היא הייתה פרפקציוניסטית, אחת שלא מוותרת לעצמה ורוצה להיות מושלמת בכל הדברים.

בנוסף היא שנאה עישון וניסתה למנוע עישון מהמקורבים שלה .

החלומות שלה היו שלום עולמי ולהיות מפורסמת.

במכתב שהיא כתבה (והוקרא ע"י אילנה בתקשורת) היא פירטה את הרצונות שלה:

להצליח בכל תחום בחיים

שהמשפחה שלה תשמח ותאהב

לעשות מה שהיא אוהבת

להיות טובה

מפורסמת בכל תחום שהיא תרצה

שכל אחד יחזיר לה אהבה

להצליח להצטיין באוניברסיטה

שהיא תהיה אדם טוב ושיזכרו אותה בתור אחת שכזו.

 

ובעבודת שורשים שלה בכיתה ז' היא כתבה שהיא רוצה שיהיו קהילות 

שבהן אנשים דואגים אחד לשני ואכפת להם אחד מהשני.

והיא כתבה שהיא מרחמת על אנשים שהם לא עושים כלום בחיים שלהם.

 

המסקנה שלי מכל זה שהייתה לה נשמה של שמאלנית, ויתרה מכך- היא הייתה נסיכת השמאל.

ובעוד ששאר השמאלנים היו עסוקים בדיבורים- היא פעלה.

אבל בניגוד לשמאלנים אחרים -היא לא כפתה את דעתה על אחרים ולא קידשה את האמצעים כדי להשיג את המטרה.

אוף.

אני תוהה אם זה היה נכון...

ויש בזה צדדים ממש נחמדים!

 

אני מוצאת את עצמי הרבה יותר

וזה מדהים עד כמה "משנה מקום משנה מזל" נכון לפעמים. זה מדהים!

כל השינוי בכללי משנה שעברה להשנה.

הוא מדהים

 

אני פשוט רואה את השינוי הזה וזה עושה לי טוב בלב!

זה מדהים ממש!

 

אני הרבה יותר פתוחה משתפת אחרים. ואתם לא יודעים עד כמה השינוי הזה משמעותי!

אצלי, אצל הבנאדם הזה שרק לפני כמה חודשים היה אחר....

וזה כיף.

נכון, זה גם מעלה לי מורכבויות וזה לא תמיד קל.

אבל זה כל כך טוב לדעת, שיש תקווה ויש דרך.

ושלמרות שזה היה נראה הפוך- השינוי הזה עוש טוב בלב.

 

נו, אז יש תקווה.

החיוך שלי עולה.

וזה עצמו מחמם את הלב

שאתה מתלבט

ומתלבט

ותוהה מה נכון ואם ואיך

ואם בכלל ומה נכון לעשות

ומה אפשר בכלל

 

ואתה רק רוצה שבריר של תקווה

אור וקצה של דרך

רמז, קצת כוח

לדעת שיש תקווה

שיש דרך

שיש מה לעשות

שיש חיים

שיש..... שיש!

שאתה לא לבד

שאתה לא בודד

שיש עוד דרך

ויש עוד סיכוי

 

שאתה מפסיק להיות תקוע

בגלל בעיות טכניות והרבה בירוקרטיה

שאתה מפסיק להיות תקוע

אי שם, מעבר להרים (במובן מאוד  מסוים, כן?)

פשוט. שאתה משתחרר

שאתה חי

שאתה חי את החיים

ושאתה מתקדם.

 

הרגע הזה שאתה רוצה כל כך שזה יקרה

 

וזה קורה.

אני לא יכולה לומר שלא.

זה קורה.

 

אבל בזה... בזה אני עדיין נמצאת אי שם

ובאלי שזה ישתנה

ושיהיה מה לומר

ויהיה מה להציע

יהיה דרך

תהיה אפשרות!

 

בזה

אני

תקועה

 

ואני רוצה שזה ישתנה כבר!!!

 

אבאלה

נכון שאתה רוצה את הטוב בשבילי?

נכון אתה גם רואה את ההתקדמות?

ונכון אתה גם רואה את ההידרדרות? ואת הקושי?

את הבלבולים והתהיות

את הכמיהה המטורפת שאני עומדת אבודה וחסרת אונים מולה.

נכון אתה רואה?

 

אז....

אז תעזור לי עם זה!

למה להשאיר אותי אי שם?

אני רוצה לצאת מזה.

רוצה לצאת

להתקדם.

אבל אני צריכה עזרה.

 

ולא.

זו לא בושה לקבל עזרה.

וזו לא בעיה לקבל עזרה

והאמת- שגםאין לי בעיה לקבל אותה

כל הבעיה מתרכזת בדבר אחד-

שאין מ שיכול לעזור בצרה נכונה.

 

אבאלה, למה אני מרגישה שאתה לא עוזר שיהיה מישהו כזה?

תן לי להרגיש שמשהו מתקדם

ושאתה עוזר לי

רק תתן

תן

.

 

תן לי יד.

אתה כבר יודע שלבד אני לא יכולה.

אבל אף אחד לא מושיט לי אותה.

או יותר נכון-

מושיטים. אבלזו לא יד שיודעת ויכולה.

זו יד שמלווה ומנסה

אבל גם לה אין מה לומר.

ואני צריכה יד שתנחה ותעזור.

וכזו?

כזו אין.

 

 

 

וזה חבל...