עוד נקודות בפרשה של תאיר:

1. יש הטוענים כי מדינה זרה עם אינטרסים זרים בחשה בפרשה הזאת וניסתה לגרום לחוסר אמון במערכת השלטון בישראל.

ואני אומר: אם זה נכון- אז תערבו את השב"כ והמוסד שיחקרו את זה. והאמת- שגם ככה רמת האימון של הציבור במערכות השלטון בינונית-נמוכה. ואם אין צדק במשפט- אז בשביל מה יש משפט?

2.כמעט ואין פעילות של ממש של הציבור שיכולה להביא לחקירה מחדש. רק דיבורים בפייסבוק.

3. חששותי גוברות כי גורמים שלטוניים קנו בכסף תגובות ברשת שמצדדות בתביעה. 

4. לאחרונה הוגשה תלונה  בגין בידוי ראיות כנגד בכיר במערכת המשפט בגין פרשה זו.

5. אנקדוטה מעניינת: ארוס וארוסתו החליטו שאת ההכנה שלהם לחתונה הם מבלים בבדיקת הפרשה הזאת והם הגיעו למסקנה שרומן חף מפשע.

שבוע ארגון.
שבוע הבא.

ואין לנו ריקוד.
ואין לנו קירות.

יאיי.
מדהים.

וצריך לנסוע לקנות צ'ופרים.
ואין מתי.

עוד יותר יאיי.

ואני רוצה לנסוע לסיבוב שערים.

אבל אף אחת לא רוצה לנסוע איתי.

ואני רוצה גם להיות ביומולדת שלה.

אז בכלל אין לי מתי לנסוע לקנות צ'ופרים.

אבא.
קשה לי.
קרסתי.

סניף זה דבר מתיש.
מצד שני אני כבר מותשת אז איך זה יכול להתיש אותי עוד יותר.
אני חסרת כוחות ממזמן.
התחלתי את החודש הזה בלי כוחות.


באלי לצאת מההדרכה.

למרות שזה לא אפשרי. יופי לי.

פשוט קשה לי.

כן, אני לא, *לא* עם כוחות על.

לפעמים אני קורסת.

ולפעמים אף אחד לא מבין.

והמד"שית. בכלל.


אבאא תן לי כוח!

אני כל כך רוצה לנסוע לסיבוב שערים.

יעשה לי טוב. הלוואי.

אני לא יודעת מה לעשות.

ואין אף אחד בעולם שמבין.

וזהו.

קשה לי.
אני מותשת.

גם פיזית.
כי לא ישנתי נורמלי כבר איזה חודש.
וגם נפשית.

ממנה.
עיצבנה אותי. תלמדי לקבל אנשים שחושבים שונה ממך.
וגם סתם ככה.
כי ככה.

וקשה לי לשמוע אותה ככה.
קשה לי לשמוע שקשה לה.
היא ממש בכתה לי בטלפון.

ולי אין איך לעזור.
היה באלי להיות לידה.
לחבק אותה. חזק.




מצד שני אני גם צריכה מישהי כזאת.
שתהיה לידי.
ותחבק.
ותרגיע.

ותגרום לי לנשום עמוק.
להרגיע את הלב שדופק מהר מהר.

ופשוט תהיה שם בשבילי.

כנראה שאין אנשים כאלו בעולם.
לפחות לא בשבילי.

אני אהיה עם עצמי.
אסבול לבד.
בודדה.

וכשאני לבד הכאב רק מתעצם.

אין מה לעשות.

כנראה אני לעולם אהיה לבד.

צריך להתרגל.

וללמוד להסתדר.

אבל קשה ליי
מותר לי להגיד שקשה לי?
לפעמים זה נראה שגם זה אסור.

אבל אמרתי.
הנה.
קשה לי.
ממש.
ואני לבד.
מול כל השחור הזה.

כנראה לעולם.

תבנית השמש נשכחה באפלה הקודרת
חמימותה נבלעה בקיפאון אין קץ
אורה המלטף כבר מזמן לא נחזה

עמוד דק של אור מתגלה באופק
מבשר ואומר
שכבר אפשר להתפלל
אבל רק בשעת הדחק
ואין לך שעת דחק גדולה מזו

אני רוצה רק לדעת לרצות.

עשיתי טוב. 

והטוב הזה הרג אותי.

 

הלוואי שתמיד זה היה מצליח
איכשהו לרוב דברים מתפקששים בדרך
היום זה הצליח תודה ה'

החדר הקדוש,

מגדל השן,

חדר הסודות,

הבית הלבן,

קודש הקודשים,

אולם הכס,

הלב הפועם,

חברים, אליהים אי אפשר סתם כך להיכנס,

לצעוד בביטחה מוחלטת ולהגיד אני השלטת,

להתחיל להזיז רהיטים וקירות,

להביע דעה לגבי אמדות נושנות,

 

לא, הוא פשוט לא יכול לעשות את זה, קצת מאוחר מידי, בערך בשש שנים, 

כן, גם אתה אבא שבשמיים,

מה אתה חושב, שתחזור ותחבק ובטיח לאהוב,

שתגיד שהיית בעבודה בחו"ל

שאתה ממש מצטער אבל אין מה לדאוג,

כי מי עכשיו, מי עכשיו, אני יעבוד אותך והכול יהיה טוב?

לא שיש לי פיתרון יותר טוב, שלא תיתבלבל,

או שאני חושב שזה מה שהולך לקרות שמע ישראל,

אבל בכול זאת, קצת מצחיק, וא זה אני אומר בדעה צלולה.

שיבוא אחד מבחוץ וירצה להיות.. מה, כמעת ראש ממשלה!

לא לא חביבי, אני די מצטער, אנחנו לא רק ברמה של הטונה והצל,

כאן זה לא אהבנו ונגמר, או פרק בטלנובלה שאפשר לראות גם מחר.

כאן זה החיים האמיתיים, רגשות, אנשים, מוחות מזמזמים.

לאהכול נפתר בשיעור א או אחרי החתונה,

נכול שקל להגיד, זה הגיל המצב, והוא יסתיים עוד השנה,

אנחנו לא משתמשים ולא שותים ולא עושים עוד אלף וחאד דברים,

במקרה, בטעות, סתם כי זרם,

כול אחד אנחנו עושים בגלל האפלה, חוסר בקדושה, התעלמות טהורה,

ושלא יחרתתו או פירוש ממורה נבוכים, על אבא ובן או מלך ושרים.

כי כאן זה החיים האמיתיים,

אז מתי חשבת לבית לחזור, אבא?, אלוהים?

מתי אלמד לבחור נכון.
להאמין.
לראות שטוב.
בלי להביט שוב לאחור.
לבחור נכון.

(הלוואי)

אנשים טוענים כי אנשים שהם לטובת זדורוב  משתמשים בפרופגנדה וטיעונים סובייטים.

ואני אומר שמערכת המשפט בארץ פועלת כמו מערכת המשפט הסובייטית. אין צדק ואין אמת.

לא פלא שאנשים לא מאמינים לה.

חומה שנפלה
ניצוץ של כאב ושל תקווה סדוקה
אהבה
וציפייה
מאירים באבוקה של אמת

לא האמנתי שאני כל כך זקוק לזה. זה מסוג הדברים שרק אחרי שהם קורים אתה מרגיש את הצימאון שבוער בך ומחכה לגילוי.

כמה כאב כמוס. כמה.
זה נמצא בכל מקום.
רק צריך לתת לדברים לצוף. זה כבר יקרה. פשוט עוצרים.
תאמינו, זה יותר חשוב כמעט מהכל.

לא האמנתי שאהיה חלק מדו-שיח כזה אי פעם.



עכשיו אני יכול להאמין.
ולהודות.

להתחיל לתחום תחומים. לספר את עצמי
לתת בית לכאב, לשמחה, לבלבול, לחוויה.
הלוואי היו בי תנועות או צלילים או משהו.
במקום זה רק בליל מחשבות אינסופיות ומבולגנות.

הלוואי הייתי יודעת אומנות.

הגעתי לתפילה

 

מתיישב במקום.

מנסה להתרכז ולשכוח את כל המסיחים.

מצליח .

אחרי דקה הכל צף וחוזר.

 

אני נלחם בכל הכוח.

צועק בלב טאטע!.

 

 

 

 

 

פתאום אני מצא את עצמי ממלמל בלי סוף.

זה לא אמיתי.

נעמד עוצם עיניים.

 

 

ה' שפתי תפתח...

 

מצליח איכשהו.

מוצא את עצמי בשמע קולנו.

לא התפללתי יותר מחצי מהתפילה.

 

'חננו ועננו ושמע תפילתנו' בכל הכוח.

אבל לא יוצא.

מחזיק את עצמי בשיניים.

נופל, וקם, נופל.

 

 

הולך לישון

 

 

היום לא התפללתי.

 

 

 

אשא קולי אל השמיים
מלבד התפילה לא נותר לי דבר
אולי אמצא מנוחה לנפשי
רפואה לליבי הנשבר

עיני עיני יורדה מים
חסום מכל עבר אך עודני מבקש מעבר
אולי אמצא נחמה לנפשי
רפואה לליבי הנשבר

ואני מופקר כמדבר
לא יודע בין שמאלי לימיני
שלח אורך ואמיתך
המה ינחוני


(אימאלה.
איך שזה נכון.

לא נותר לי דבר.
כלום.
באמת שום דבר.

אנוכי עפר ואפר.

יופי שאומרים שבשבילי נברא העולם.
לא חושבת את זה כרגע.

אני כלום.
אין לי קיום בעולם הזה.

ולפעמים
אין לי כוח אפילו להתפלל.

תפילה דורשת ממני.
אומץ.
כוחות.

אז אבא
קבל זאת כתפילה.


כי אני כל כך רוצה כבר למצוא מנוחה.
ורפואה.
לליבי הנשבר.
הכואב.
הסדוק.
המדמם.
המרוסק אי שם למטה על הרצפה.
בין השברים.

כל כך רוצה להתקדם.
אבל אין לי כוחות.
כלום.

אז אבא,
בבקשה ממך,
תן לי כוחות.

כי אם מה שאומרים נכון,
אז אני הבת שלך.

בת של מלך.

אז בבקשה אבא,
תעזור לבת שלך.

כי אני רק רוצה להתקדם.

ולהתקרב אליך.
אל האור.
אל הטוב העצום.

הלא מכל נפילותינו היינו עולים
ומעומק עומקי התהומות אל שמיים ממריאים

ביני לנדאו לא פחות מגאון.

ויזרח האור מעלי
ואראה אלייך
ושבתי את שבותך
וגאלתיך מכל ייסורייך
ואת השמחה אחזיר אל עינייך

הלוואי.
אבא.
בבקשה.)

שלח לי כוח, אל תיתן לי לברוח
גם אם הלילה, ארוך ומפותל,
כשהשמש שוב נמחקת,
הורד אלי קצת שקט,
הבדידות הזו צועקת ולא תמיד זה קל.

שלח לי כוח עזור לי לסלוח,
בצילה של כל טעות מסתתר סיכוי בהיר,
להתחיל מהתחלה, לקום מהנפילה,
לנשום עם כל הכוח, גם אם אין בי אוויר.

שלח לי כוח אל תיתן לי לשכוח,
את האור שנדלק בשוליו של כל כאב,
תן תקוה קטנה, קצה של אמונה,
רק אל תשבור, אל תשבור לי את הלב.

שלח לי כוח, עזור לי לסלוח...
אם אתה שומע וזה עוד לא מאוחר,
שלח לי כוח כי זה כל מה שנשאר,
תן לי רק ללחוש לך תפילה ולבקש,
שתבוא אלי אני כבר מתרגש.



זה אברהם פריד, לא אני

טוב לי
למה הכמעט אוטומט הוא הפחד שזה ילך?

ועדיין לא מצאתי לאן אני שייכת בעבודתו ה'. כלומר לאיזה חברה
לא בטוחה בכלל שאמצא. נראה לי אני לא אוהבת את זה כי זה בודד. מצד שני זה טוב להיות ייחודי ומדויק.

(אני לא יודעת ליצור כלים לכל מה שבתוכי. אני פשוט לא יודעת לתמלל את התחושות שלי. אני לא יודעת איך לומדים את זה ונראה לי שזה ממש פספוס)

תודה ה' היה יום טוב

למה המח והלב שלי לא מסונכרנים?

השיר הזה תקוע לי עד כדי לשיר בקול.

אבל בפנים, בפנים יש לי ממש הרגשה שמשהו רע עומד לקרות.

 

אין סיכוי שמשהו יקרה לטיסה שלו, ולחזור של שניהם, נכון?

אז למה הלב שלי לא מקבל את זה? למה אני רועדת כשאני חושבת עליו?

 

ואין סיכוי שמשהו מנסה להירמז לי בזה שבכל הסרטים האקראיים שאני רואה נגמרים במוות של אחד מבני הזוג בגלל עניין רפואי, נכון?

ברור. אז למה..? למה..?

 

אוף.

 

ולמה----

אבא אני מפחדת.
מפחדת.
ככה.
כפשוטו.
המילה סרטן עושה לי רע. מאוד.

מצד שני
אני כבר לא ממש מפחדת ממוות.

כי לפעמים אני פשוט רוצה למות.
רוצה.
ככה הכל יהיה יותר טוב.

כי לי אין כוחות להמשיך.

כי אני לא מועילה ורק מזיקה.

ולאף אחד לא יהיה אכפת אם אני לא אהיה פה.

אז למה לא?

שמישהו יסביר לי שיש טעם לחיים האלו.

שמישהו יגרום לי להאמין בחיים.
בהשם יתברך.

שמישהו יגרום לי להאמין באחרים.

כי בינתיים רק הורסים לי את האמון.
עוד ועוד אנשים.

אבאא דיייי נמאס.

זהו.
נגמרתי.

כולם מדברים על כמה שהתאבדות זה נורא.
ונכון, זה גם חטא.

אבל אני במילא חוטאת.

אז למה להישאר בחיים האלה ולסבול?
עדיף לסיים אותם.

כי לי אין כוח.

בכלל.

אבא.
די.
נגמרתי.
באמת.


היא אמרה לי שזה לא בסדר.
שאני לא מחייכת.

אוף.
פשוט אוף.

עניתי לה ש"את יודעת שזה לא עובד ככה".

יואוו
יש אנשים חמודים בעולם.
אבל מילה אחת שלהם יכולה להרוס לי את האמון באנשים.

אין לי כוחות להתמודד.

התייאשתי.
מזמן כבר.

אני צריכה שמשהו ינער לי את הנשמה.
חזק.
שאני אצרח.
שאני אבכה.
את הכל. הכל.

ואז אולי אצליח.
לנסות.
להמשיך.

שמשהו ישתחרר בפנים.

בינתיים הכל תקוע.

ואיכ.

איך שאני לא סובלת את איך שהיא ענתה.

ואפילו לא דיברה איתי אלא איתה.

וואו.

דווקא היא אחת שצריכה לדעת איך עושים דברים כאלו.

פתאום עכשיו כשאני חושבת על זה פשוט מזעזע איך שהיא הודיעה לי.

וואו.

אבאא דיי נמאס לי לא יכולה יותר!!!!!!!!!!

לחפור ולנבור בפנים עד דם.
לחטט ולהרוס.
להבין ולהוציא החוצה.
זה כמו לקרוע עולם שלם.
זה חוסר אנושיות מדהימה.

כתבה של יוסי גורביץ באתר כלכליסט:

שון פארקר, מראשוני משקיעי פייסבוק: אללי, יצרנו מפלצת

שון פארקר, מראשוני משקיעי פייסבוק: אללי, יצרנו מפלצת