פורום ריק ומוסתר (עמוד 1087)

אני רוצה להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת ממנה לנצח.

מאשר שיתפרו לי סיפורים רכים.

 

 

התפוצצו עליי שני דברים כואבים ביום שישי וליל שבת, ואני מעודד מזה שהם התפוצצו חזק וכואב. נוכל לפעול עליהם בהתאמה ולפי הצורך.

הוא שאינו מתמלא
הרי זוהי מהותו
ובכל זאת יש רגעים שהגעגוע מתבטא ובזה בא על סיפוקו העמוק

ולזה אני כוספת ואת זה אני מחפשת
ואין.

אולי אני עושה טעות?

הוא בסך הכל בן 12.
בגיל שלוש גילו לו צליאק
מאותו רגע, הוא לא נגע בשום דבר שאסור לו.
כשהוא היה בן שלוש הוא כבר ידע לשאול "יש בזה גלוטן?" לברר תמיד מה מותר ומה אסור.
לפני כל דבר שהוא מכניס לפה, לבדוק ממה הוא עשוי.
הוא מגיע לימי הולדת של חברים ולא אוכל.
מקבלים ממתק בכיתה, והוא לא.
אז כן, מפצים אותו, בסוף הוא אפילו מקבל יותר מכולם.
אבל לעמוד בדבר הזה, שלכולם יש, ולא, אתה לא אוכל. גם אם זה נורא מגרה.
זה מדהים בעיני. הוא ילד קטן.
זה נשמעת התמודדות קטנה, כי בעצם מה זה? בסך הכל אוכל. אבל זה ענק.
ואנחנו בבית כל כך רגילים לחיות עם זה ככה, בכלל לא זוכרים שבעצם זה קשה להיות שונה, לא לקבל כמו כולם.
ופתאום זה תפס אותי.
אחותי בת 18.
כבר המון זמן יש לי חלום להכין לה עוגה מושקעת ממש לכבוד היומולדת.
אז הנה, היומולדת בשבת.
והכנתי.
והכנתי עוד עוגה, קטנה יותר, ללא גלוטן, בשבילו.
והשקעתי גם בה. מאד. והשתדלתי שתהיה כמה שיותר דומה.
ופתאום חשבתי כמה זה קשה, כולם מסביב אוכלים עוגה ענקית, נהנים.
ואתה מהצד, מסתכל.
אז הוא מקבל גם. והיא מושקעת מאד.
אבל היא קטנה. והיא לבד, רק לו. והיא אחרת.
והוא לא מתלונן, לא אומר מילה.
ופתאום הבנתי שאני מעריצה אותו, את אח שלי.
את הילד שמתמודד שנים במשהו מטורף.
ומהצד בכלל לא מבינים עד כמה.
עד כמה הילד הזה ענק וגיבור.

קשה לי

למרות שאין דבר כזה אין

אולי אפשר לקרוא לזה חוסר טעם

יעלון משתלח          

כמה אנשים באמת מכירים אותי בעולם הזה בכלל

כל אחד בטוח שאני משו אחר 

ומה אני באמת? אפילו אני לא יודע בדיוק

אבל כל אחד בטוח שהוא כבר הבין בדיוק את כל הסיפור

את כל מה שעברתי ואת כל מה שלא עברתי

את כל רגשותי ואת כל שאיפותי

ומהסתכלות מהצד קובעים הכל, נחמד

אבל דבר אחד אני יודע, אני אהיה בעל טוב

אני אעשה כל שביכולתי להיות הבעל הכי טוב בעולם

כאילו לא משנה מה אעשה זה לא מספיק

גם אם ממש אתמסר למשו חשוב

ירגיש לי שזה לא הדבר האמיתי באמת

וזה ממש מתסכל, ממש

ולחזור לשם כרגע זה לא אפשרי בכלל

 

אם אברח השבוע.

אבל אני חייבת את זה.

ברמה של 12 מתוך 10.

כלום.

זאת תהיה ברכה לעולם, בעצם.

זה לא הולך ברגל
קח את עצמך בידיים
לפני השקיעה האקספוננציאלית. אין לי כוח אליה.
באמא שלי.

אבל הסוף חייב להגיע

זה תהליך שלא נגמר

הסוף יגיע

ויסתיים

בסוף,
בסוף אולי יהיה טוב.
אני בכלל לא מאמינה.
אני צריכה להבטיח לעצמי, אני לא מסוגלת.

שיחשבו.

אוף.

בסדר
באמת שבסדר
בדרך כלל אני סתם אומרת
הפעם באמת בסדר
כי
אסור להיתלונן
ולחשוף את הדברים שלא בסדר
את המחשבות
התחושות
הלבד
והרוב בסדר
אז למה לא נגיד שבסדר


בסדר כי
ביום אני שמחה
(בלילה אני בוכה)
כי אני בחופש
(ולבד)
כי יש לי הורים, אחים, משפחה
(שרבים וצועקים)

ואחרי הכל!
אני ממש ממש בסדר

(חוץ ממה שלא)

והעלהו לגן חובה.

 

הפעם יש לו צוות משקיע ואוהב. המבחן האמיתי יהיה בשנה הבאה, בה יכנס הנ"ל למלתעות בית הספר היסודי.

ולעצור זה בעיה.
ובכלל, כמה שטויות אני יודעת להגיד.

לנצח

 

אז כן. כמו שאמרת פעם,שאם לא יהיה איזה כבודו שיעזור אז מי יעזור?

 

ובאת לא נשאר אף כבודו,אפילו לא אתה

כצפוי.

 

אז כמו שהילדוּת לימדה אותי, להדחיק את הרצון האישי שלך כי ... לוותר על מה שבא לך כי...

אז מה שנשאר זה פחות ביטוי עצמי,הדחקה מתמדת בשיכנועים הגיוניים(והשכל שלי עובד...)

אחלה שיט

 

אתה צודק. תמיד היית צודק

אז איך לעזאזל עברת לצד שלי ומצאת תירוצים וסיבות...?!

אתה פשוט בלתי יאמן!מטורף!

 

'אז מה נשאר?' המוח שלי שואל  'מה שווה לך?' 

 

 

בהמון לבד
קצת פחד
והרבה שימחה