פורום ריק ומוסתר (עמוד 1137)

בסוף ברחתי לישון

חבל שלא כתבתי לך כאן.
חשבתי שאם את לא שם, הלכת לישון

סתם כי בא סתם
כי מתחשק לי בכלל לקפוץ
ולהגיד לכולם שיקפצו יחד איתי
מה זה בכלל
פסח
כי למה מנקים מה הקשר
לא רוצה חופש
זה מפריע לי לברוח רחוק.
ואני י רוצה לברוח רחוק רחוק רחוק. וזה עוצר. אז אני בורחת למקומות אחרים ולא מפסיקה לקרוא ולשמוע ולראות.
את הכל חוץ ממני את כולם כולם חוץ.מאותי.

מן מטען משלי.
שפשוט יחברו לשקע.ודי.
לא יהיו יותר צרות.

מחוברת. במטען. כן. כן. ככה.
יש למישהו דבר כזה?





מה היא כבר מבקשת. קצת כוח. קצת.
אני רוצה מאוד לכתוב את זה כבר.
בבקשה.
ולהגיד את זה.
ולחייך אליה. זה הכי קשה. והכי נצרך.

כמו מלכתחילה לא לתת אמון או להחזיק מהם. אם הם שוברים אותך פעם אחרי פעם.

(נניח, אין לי שליטה על בנים שמחמיאים.
או.
על געגוע לבני אדם כלשהם.)

 

 

שבעלי יחמיא לי עד אין קץ
שאחי יחמיא לי
שאבא שלי יחמיא עד אין קץ

שבנים נועצים מבט ומחמיאים, זה אולי נחמד
אבל בהחלט לא נעים ומביך
(והם גם מחמיאים על כלום, שזה מעצבן ממש
כאילו, אני לא חושבת שאני יפה כמו כמות המחמאות שיצא לי לקבל מבנים/מבטים עמוקים/עיניים)

וגעגוע זה לא כיף
שיהיה פה, שלא אצטרך להתגעגע

במיוחד אם הוא אני

הקב"ה יודע. ואת יודעת. וזה הכל.

(הלב שלי יוצא אלייך)

תמיד כשאני מדברת
הוא כועס
הוא מתלונן שאני עצבנית
הוא מתלונן שאני חסרת סבלנות
הוא טוען שאני חוצפנית
הוא מתפלל שאלמד לכבד אותו

תמיד אני לא בסדר
תמיד אני דוגמא רעה לאחים
תמיד בגללי אחים שלי מתחצפים
תמיד הוא אומר שכשאגדל והילדים שלי יתנהגו ככה אני אבין


אבל אני מנסה
באמת
הוא לא נותן לי הזדמנות
אני לא מצליחה לנהל איתו שיחות נורמליות, גם כשאני באמת מנסה
אני לא מצליחה להיות בת טובה, גם כשאני מחליטה להוריד את הירח אם יבקש
אני לא מצליחה לכבד אותו, גם כשאני מחליטה לא להגיב מילה על מה שיאמר או יבקש.

אבוד לי. ולו.
אין דרך לשקם את הקשר הזה.


סליחה, אבא.
באמת.
סליחה שאני ילדה כל כך רעה.
סליחה שאני לא יודעת לכבד אותך.
סליחה שאני מתעצבנת מכל דבר שקשור אליך.
סליחה שאני לא מסוגלת להתייחס אליך כמו לאבא.



והלוואי, שיום אחד אבין למה.

מצב מתסכל ולפחות נראה חסר תקנה. טוב שפרקת, מקווה שתהיי חזקה.

 

יש דברים שחשבתי לכתוב לך אבל אסתפק רק בהשתתפות בכאב.

שוב צעקת עליי
שוב לא הצלחתי בכל השיחה הקצרה שניסינו לנהל לומר אפילו משפט אחד שימצא חן בעיניך
אפילו תגובה אחת לא הייתה טובה
וגם לא שתיקה אחת

אבא, מה אתה רוצה??
אולי יש לי בעיות תקשורת.
אני כבר לא יודעת מה לחשוב

אתה מדבר איתי
כשאני מתעלמת אתה מתעצבן
וכשאני מגיבה אתה מתעצבן
מה האופציה שנשארה לי??

אז אכלת ארוחת בוקר לבד
למרות שכשבאת בדיוק התיישבתי לאכול
ולא הבנת למה קמתי באמצע
אז אני אגיד לך למה
פחדתי להישאר איתך יותר משתי דקות
ידעתי שתתחיל לדבר
ולא משנה מה אני אגיב
אתה תכעס עליי
ותתעצבן עליי
אז רציתי לחסוך לך את זה ויצאתי למחסן
'לחפש לאמא משהו'
וחזרתי כשסיימת
וגם זה לא טוב!
מה רצית שאעשה???
שאשאר לאכול ואהרוס לך את הארוחת בוקר?

לא הרסתי לך את הארוחת בוקר
יצאת מהבית ליום עבודה שמח וטוב לב
כי ילד אחר שלך הצליח לשמח אותך
אני לא מצליחה אף פעם.
והרסתי לעצמי את היום.
עצוב לי.
משהו בתוכי מת.
האמונה שנצליח יום אחד לתקשר נורמלי הולכת ודועכת.
רק תזכור את כל הפעמים שניסיתי
את הפעמים שהתחננתי להבנה
את הפעמים (כמו הבוקר) שהתעצבנת על התגובה שלי ואני הסברתי לך שזה באמת היה תמים ולא מבינה איך זה התפרש כחוצפה
את כל הפעמים שרק ביקשתי שתנסה לשמוע אותי מדברת בלי לחפש על מה להתעצבן
בקשה כל כך קשה?!
רק רציתי להרגיש מובנת. מוכלת. מפוייסת.

;(

תראי לו את מה שכתבת כאן?

אולי ככה הוא יצליח לראות ולהבין את הצד שלך.

ואם לא אולי תנסי לכתוב לו מכתב ולספר לו מה את מרגישה.

 

הורים אוהבים את הילדים שלהם, לפעמים הם רק לא יודעים איך להראות את זה ויוצרים בטעות קשר שלילי במקום חיובי. אני בטוח שהוא ישמח לשמוע בצורה מכבדת את מה שיש לך על הלב ולשנות - כי לפני ואחרי הכל הוא באמת אוהב אותך.

הוא שוב יכעס עליי!
לא משנה מה אני אומרת, כל עוד אני פונה אליו, הוא כועס עליי.
לפעמים כשאני רוצה להעביר לו מסר אני אומרת משהו לאמא שלי בקול והוא מקשיב בלי להגיב.

אני בטוחה שהוא אוהב אותי.
הוא גם לא מסתיר את זה.
אבל הוא גם לא יכול לסבול את הנוכחות שלי.

ותודה לך שמגיב.

שזה בדיוק היתרון של מכתב על פני דיבור.

 

כשקוראים מכתב זה אתה מול עצמך - אין תחושה של צורך לתגובה מיידית שגורמת להגיב מהבטן (בכעס למשל, במיוחד אם הוא מרגיש שהוא צריך להגן על המעמד שלו שהוא חושב שאת מערערת עליו), אי אפשר לקטוע את השני באמצע ולגרום ע''י זה לאי הבנה, יותר קל לחשוב על המילים ולסדר אותם בצורה מובנת וצורה מכבדת שגם תישמע, ובעיקר יש זמן לחשוב על הדברים.

הארת לי נקודה והחלטתי לבדוק אם יש בזה ממש.
בשבת גיליתי שכן.
אני חוצפנית. מלאת עזות. וקצת דעתנית. ואני מערערת את המקום שלו בבית. לא בכוונה. אבל אנחנו הרבה פעמים מתווכחים על דברים, שאולי בתור בת אסור לי בכלל להעיר לי.
לפעמים הוא כועס שאני יודעת הלכות, ומתעצבן ואומר לי משהו על כל המלמד ביתו תורה כאילו מלמדה תיפלות, משהו כזה. הוא רוצה שאשאל אותו במקום לשאול רב.
קיצור, אני בת רעה.
ולא. אני לא כותבת לו מכתב. הוא לא יקבל את זה. הוא ידרוש ממני שינוי. והוא קצת צודק וקצת לא. כי אני באמת מנסה והוא לא מאפשר. הוא לא סומך עליי.
טוב. לא יודעת מה אני רוצה ממך. רק לומר תודה שהסבת את תשומת ליבי לזה שאני מערערת את המקום שלו בבית. אשתדל יותר להיבלע ולא לתפוס מקום בבית.

מבטיח לך שאפשר אחרת !

זה נראה שיש לו בעיה רצינית בביטחון ובדימוי העצמיים (יש לזה כמה סימנים מבין הדברים שכתבת), זה לא שאת *באמת* מערערת על המקום שלו אלא שההתנהגות שלך (שהיא לאו דווקא לא בסדר בפני עצמה) מעוררות אצלו את התחושות שכבר יש לו שהמעמד שלו בבית לא בטוח.
ברור שאסור להתחצף, ואם את מתחצפת מדי פעם אז ברור שצריך לשנות את זה. אבל לענות ולהסביר את עצמך בכבוד זו לא חוצפה, לדעת הלכה ולומר אותה בצורה מכובדת ולא מתריסה זה בסדר גמור, להיות דעתנית זה נפלא.

בקיצור - את ממש לא בת רעה ואת לא חוצפנית, ובכל זאת כן כדאי שתביני מה מפריע לאבא שלך בהתנהגות שלך וכך תדעי איך להתמודד עם זה בצורה שתהיה טובה לשניכם.
(ואני עדיין חושב שמכתב יכול מאוד לעזור, גם אם לא ממש כרגע אלא אחרי קצת עבודה ההתבוננות על הדברים מצידך).

בהצלחה!

הבנתי שקשה לך איתי
ולי איתך
אני משחררת
החלטתי לפנות לך את כל המקום
לא לתפוס בכלל
אני אשתדל לא לדבר
לא להגיב
לא להביע דעה (אפילו כשתבקש!)
לא להסתכל לכיוונך
להיות כמה שפחות באיזור שלך

לא מבקשת ממך כלום
לא רוצה להרגיש חייבת
לא שואלת אותך כלום
לא רוצה שתפתח שיחה
לא נמצאת איתך לבד
חוששת מדיבור ביננו
לא עונה לך לטלפון
אין לי כח שתבקש בקשות ותכעס עליי
לא נוגעת בדברים שלך כשמסדרת
כדי שלא תצטרך לשאול אותי איפה הם

לא מצב תקין.
אבל כנראה שזה המצב לנצח.

אולי אחפש דירה ואצא לך מהבית.
שלא תצטרך לאחל לי שאתחתן
שלא תצטרך להזכיר לי כל פעם מחדש שזה הבית שלך
שתפסיק להתעצבן שבבית שלך נועלים דלתות
שתהיה בריא ולא אפגע לך בבריאות עם העצבים שמעלה לך
שתרגיש בטוח בבית שלך
שתעשה דברים בקצב שלך בלי בת קרציה שתתחרפן מזה שכבר חודש יש מדף מונח על הרצפה כי אין לך כח לקדוח בקיר חצי דקה
שיהיה לך טוב.

סליחה אבא.

הוא הגיע לבית
ראה אותי יושבת
ובכל זאת
הלך למטבח (לא ידעתי שהוא יודע את הדרך)
הרתיח מים (לא ידעתי שהוא יודע להשתמש בקומקום)
מצא כוס וכפית (כנ"ל)
והכין לעצמו קפה (כנ"ל)
פשוט ילד גדול!
כל הכבוד לך.
חבל שאמא לא פה לראות כמה הוא גדל ואיזה עצמאי הוא נהיה
בעצם, אם היא הייתה פה הוא מבקש ממנה.




אבל אז הרסת הכל
הלכת לחדר עם הקפה
עוד לא התיישבת
וכבר ביקשת ספר
למה לא לקחת לפני שהלכת לחדר???

שיהיה בריא.
וגם אני.

אמרתי לאמא שלי שהוא צריך טיפול. היא אמרה לי שנכון. אמרתי לה שתשלח אותו. ודחוף. היא צחקה ואמרה שהוא לא צקשיב לאף אחד חוץ מלעצמו ושהוא יתווכח עם המטפל אז זה לא יעזור
התעצבנתי אבל לא היה לי עוד מה לומר. היא צודקת.

אני רוצה להתחתן. אבל מפחדת שכל הגברים כמו אבא שלי. שאפול על אחד כזה.
אני לא אסבול מישהו שיהיה בטוח שאני המשרתת שלו. ועוד בשם התורה. אני לא אסבול את זה שיתנהגו אליי כאילו אני יצור חסר רגשות ורצונות.

נראה לי שבסופו של דבר הגבר שלי יהיה מסכן.
אם הוא יבקש קפה, אני אבהל שהוא מתחיל להיות כמו אבא שלי. אם הוא לא ירים את הצלחת או יבקש שאביא לו משהו למיטה- אני אזכר באבא שלי.
אני תמיד אומרת שהבעל שלי יכול לחלום שהוא יכנס הביתה בסוף יום, יתיישב על הכיסא ויצפה שאגיש לו אוכל, שתייה ואת כל צורכו. אין סיכוי!
זה יהיה הפוך. או הדדי.
הוא יכול לחלום שתהיה לו זכות להעיר לי אם לא גיהצתי לו חולצה או דיברתי עם חברה שהתקשרה ולכן לא הספקתי להכין אוכל. אני לא אעבוד אצלו. ולא אצטרך לתקתק דברים לפי השעון שלו.
אני רוצה לחיות גם אחרי החתונה.
אני משוגעת. אסור לי להתחתן. פשוט לא.

שאולי..

גם לך כדאי ללכת לטיפול. לא ארוך ולא כי את לא בסדר, אלא כדי לנטרל את הכעסים ואת ההשפעות שיש ליחסים המורכבים שלך עם אבא שלך עלייך.

לא כל הגברים כאלה, ובעלך בטוח לא יהיה, ולא הוגן שהוא יסבול (וממילא גם את) בגלל הסבל שעברת.

 

אז את לא משוגעת. ואת יכולה וצריכה להתחתן. רק כדאי לטפל בנקודה הזאת קודם.

אני צריכה. למעשה אני כבר בטיפול. אבל בלי לפתוח את זה. אני מפחדת לגלות שגם אני קצת אשמה. אז בינתיים דוחה את זה.
מפחדת לגלות שאני מפלצת לא פחות ממנו.

אבל אבל
את טובה וזהו.
ואני כאן

אם הייתי טובה, הייתי מכבדת אותו למרות הכל.
ומאמינה שזה גם מה שאלוקים מצפה ממני. אני לא יכולה לחנך אותו.
ותודה.

לא סותר בכלל.

 

 

ואחרי זה את עוד יכולה להגיד על עצמך רעה? זה גובל בלשון הרע. את מדהימה. והתנצלת על זה והוא יראה את זה מחר ויעריך אותך מאוד, לא כולם מודים בטעות שלהם. וזהו. מדהימה.

זה טוב שהודתי בטעות
כואב לי שבשעת מעשה לא הייתי מסוגלת להתגבר על עצמי ולהתנהג אליו כמו שמגיע לו.
כ"כ התרגלתי לזלזל בו, ולהחמיץ פנים, שאני כבר לא מבדילה.
וזה נורא. כ"כ נורא.
אני לא מדהימה, ולא טובה.
אני אחות רעה, שמסכן שהוא אחי.

באמת, וגם קשה להודות בטעויות.

אנחנו אנושיים סה''כ ותמיד יש ימים טובים או פחות

ותקופות קצת יותר מורכבות. תסלחי לעצמך ובמקום להלקות את עצמך על זה תלמדי לפעם הבאה ומחר תתנהגי אליו פי שתיים יותר טוב. וזהו, תשובת המשקל.

לא יעזור עכשיו שתגידי כמה את רעה וכמה את אחות לא טובה. כי את לא, עצם זה שזה מפריע לך זה כבר אומר שאת טובה, ואין כזה דבר אחות רעה, סה''כ יום לא טוב.

כיפ שאת מגיבה, מכילה את החפירות שלך.

תודה, את צודקת
אני אנסה לקחת אתזה למקום אחר, בעז"ה
לפחות מחר

ממש תודה.

טעויות שקורות כשבוכים.

אתמול הייתי בתהום
עכשיו אני בדרך לשמיים

מקיצוניות אחת עברתי לשנייה
אח"כ מגיע שלב האמצע