פורום ריק ומוסתר (עמוד 1140)

"כל אישה צריכה חדר משלה
עם דלת שאפשר לסגור
וחלון שאפשר לפתוח
אל עצמה
כל אישה צריכה הפסקה
ממרוץ החיים והשגרה
צריכה לשים נקודה
בתוך רשימה אינסופית של עשיה.
כל אישה צריכה זמן פנוי
לשבת לבהות
לחלום חלומות
לקבל חזיונות.
כל אישה צריכה תמיכה.
מישהו או מישהי או מישהם
שיעמדו מאחוריה,
וינשפו על דרכה אמונה וברכה.
כל אישה צריכה חיבוק
שיכיל את כל כולה
שתוכל בתוכו לנוח
להספיג בו דמעה בטעם מלוח.
כל אישה צריכה
לחלוק את סודות מסעה
לחלוק את כובד משאה.
כל אישה צריכה
להאמין למה שהיא מרגישה
שתוכל להסתכל במראה ולראות
שותפה טובה.
כל אישה צריכה חדר משלה
עם דלת שאפשר לסגור
וחלון שאפשר לפתוח
ולצאת למסע
כל הדרך אליה..."

(וירג'יניה וולף)

וגם אני..

כל החיים את מצפה שזה יהיה דרמתי. שזה יהיה קאט, ומעבר לסצנה אחרת.
כל החיים את מפחדת מזה, אבל יודעת שזה יקרה מתישהו, כשתיהי גם את מבוגרת ובוגרת מספיק.

לא יצא לי לחשוב מה יקרה אם אקום מחר בבוקר
ולא תהיה לי אמא
או אבא.
לא יוצא לי להודות על הדברים הכי פשוטים בחיים.

כל חיי ציפיתי.
זה בסדר שביומיום הכל דיי יבש ורגוע, ומוזיקת הרקע בסקט של החיים שקטה ונעימה.
אבל ברגע כזה
למה עדיין אותה המוזיקה?
עצוב. זה סוף. זה מטלטל. זה מותח ומפחיד.
והכל....?
כרגיל.

ממשיכים
לצחוק, לחייך, לצלם תמונות, לאכול...
קשה לי לחשוב על מציאות של בלי.
הכל אותו הדבר.
רק שעכשיו אנחנו לא נהיה מופתעים.

אפשר לבלוע, לוע, לוע

 

שוב פעם אני לבד. מפתיע

אני כל כך... פתטית.
אני אוהבת את עצמי עד כלות וכל כך שונאת אותי

איך...

אחרי הכול

למרות הכול

איך איך איך איך

דווקא הפעם

ללכת לאסוף ולחפש את כל מה שנאבד ב3 ימים אתם אנשים מעצבנים.

החיים הטובים והקלים
אבל
נולדנו לעבוד,
קשה כשצריך

סבבה?

אבל אני רוצה

 

מוזר ומשעשע ביחד
כאן בפורומים

ואני מתלבטת מה זה אומר עליי.
ואם אני נוהגת נכון.

רק שתדעו. שזה קרה לגמרי בטעות.

ושוב אני שותקת
את כל הצעקות.
שוב
ושוב
ושוב.

 

אחלה להיגמר ככה מבפנים
לשקוע
בלי שישמעו.
אפשר ככה להרוס בקלות ובשקט,
אפשר להחריב עד היסוד.
אחלה.
ממש יופי.

 

לדעוך
להדחיק כתמיד
וכבר לא להיות יותר.
לכאוב אלף שתיקות
להיות לאנשים
נשימה עמוקה שתכניס הכל עוד קצת עמוק.
לחדול.
לשתוק.
להשלים.

 

דממה מבחוץ
קריסה מבפנים.

 

יותר כאב
מאשר אני.

 

תמות?
רע לה.
היום היא ציירה עין. העין יצאה יפה עד ש..היא הייתה חייבת והוסיפה לעין שלה דמעה.ועוד אחת.מבריקות כאלה. בעין היה מבט עצוב.מבולבל קצת.העין שלה פשוט התחילה לדבר. היא אמרה שרע לה ושהיא לא יודעת איך עושים שיהיה יותר טוב.





(אמן שמישהו פה יגיב תגובה מלאה חוכמה ורגישות)

לרוץ לרוץ לרוץ עד שנגמר הכוח. ואז, ואז לשבת ולבכות את כל מה שרוצה לצאת כבר מהגועל נפש הזה שיש לי שם בפנים.
ואז ללכת את כל מה שרצנו ולהעמיד בשורה ארוכה את כל האנשים שאני אוהבת ולחבק, לחבק הכי חזק שיש.לחבק ולאמר עד כמה אני אוהבת אותם ולהאמין בזה.

לפעמים, רק לפעמים.
רוצה אותי. בדיוק אותי
כמו שאני
רק הפוך. זהו.

החיסרון כל כך בוער

סוד אפל
פינה שקופה
רגליים שרצות בלי מנוחה
לברוח לברוח
מעצמי
מהעולם

אז מה אם פורים?

 

אני נוודית וזה סופי