הרוח רשרשה לה ברכות את הוילון ירוק-הזית הדהוי שנפרס לו שם מעל שולחן העץ העתיק.
ושם ישבתי לי, על הכיסא ההוא, שליטשתי מגדם העץ האדום שקרס בחצר. נשען על השולחן בחוסר מעש. ברקע שומע את איוושת הרוח שמפילה לה עוד קורבנות מעלי האילנות היבשים, שאט אט מורידים את בגדיהם הכמושים, עומדים שם, ערומים וטהורים. מחכים לסבב הבא של התהליך, השרשה חזקה יותר, צמיחה מרהיבה עם פרחים נוצצים. אבל כעת, כעת הם נושרים.
והרוח יצרה שבילים קסומים, ערבול של גוונים; אדומים, חומים, צהובים. נחים להם שם בשולי הדרכים או צפים להם בנחת על שלוליות המים השקופים מהגשם שירד לאיטו בבוקר.
וככה בשעת דמדומים זו, יושב אני שם, בוהה באוויר, המבט מזנק מבין הספרים שמונחים על המדפים החדשים שמונחים בחדר אל המחשב הנייד שמוצב אחר כבוד בקצה השולחן. הנוף הזה שנשקף מהחלון, צבעיה המענגים של שעת בין הערביים, שמים סגולים מכוסים בשמיכת עננים קטיפתיים שמקרינים את האור האדום העז מהשמש ששקעה זה מכבר ורשמיה האחרונים עוד נאחזים.
שם, אל מול הנוף הזה, בחוץ. המחשבה לא מניחה לרגע בפנים, חסר הגדרות ומילים, עומד מול עצמי, מול המראה האמיתית הגדולה, כנות פנימית, ופשוט מסתכל לך שם בתוך המראה, לבד, אתה רואה רק את ההשתקפות שלך. את תווי הפרצוף הברורים, הכוחות, הרגשות והביטויים, המבט מזגזג בין הבחוץ המפואר והפראי אל העצמי שלי והדמיון גובר, ניחוח החירות שבוקע משם, כמו מנגינה רחוקה שאורגת את שני העולמות, רוקמת את החוט הנוסף המקשר בין הפכים שכאלה, כן, הפכים.
מביט אל האופק בפנים, הרגשות צפים ועולים להם מתוך מעמקי עצמך אל החוץ
וזרם של דמעות נשפך לו מתוך הריק, והרעידות שהגוף רועד, קשה לתאר במילים, רוצה להתנפץ לו אל תוך עצמו, והנפש עוצרת, מרגיעה, מעודדת, מראה קצת את הדרך אל עבר מקום המנגינה המסתורית, הצלילים המרחפים, האותיות.
והסחף הוא אינסופי..
התקדמויות כאלה ואחרות.
עולמות.
לבד, וביחד
נישאים הם אל על.
במקביל,
אל עצמך.
אל האהבה
אל האחר
אליו.
(סורי נזכרתי הייתי חייב))|חזרה טון רציני|
זה ממש יפה...
)
