פורום ריק ומוסתר (עמוד 1144)

די כמה אפשר להיות הסיר לחץ של העולם הזה.

שופכים לתוך אדם אחד חצי מהחיכוחי העולם הזה והעולם הבא

שמים על אש קטנה

יופי,

אחרי כמה זמן זה אני שמתחיל לבכות בלי שמצ למה בגלל מילים בודדות באיזה ספר

ואז אני מחביא אותם, ממי?

ממי לא, מהעולם הזה

מהעולם הבא,

ממך, לפחות עד שתבקשי

איך הסיר אמור להמשיך בחייים

אילו אינם חיים

ריקים הם  וקרים,

איך הוא אמור להמשיך לחיות

 

הוא לא,

 

במצבי קיצון הסיר נשבר,

אבל לא מת,

אחלה תתרסק בלי להחנק

תשבר בלי להיסדק

תמות ללא חן וללא 

הם בכלל לא מבינים כמה.

 

הכי קשה זה חוסר הערכה שלהם. לא העבודה עצמה.

יו הו אחד אפס לטובים |מוציא לשון|

אני כן

 

את לא

 

אני כן

 

אני כן

 

אני כן יעשה את זה

זה כואב בי

זה פוצע

זה משפיע עליי גם פיזית.

מותיר בליבי צלקות דוממות.

מרחק שורט

דממה

קשה ככה כבר.

והכי מפחיד,

כשממשיכים כרגיל..

 

צריכה להתמקד בטוב

כי הוא רק מחכה שאעיף בו מבט

מחכה לי

כבר המון זמן.

יהיה טוב.

יהיה כלכך טוב.

כבר טוב.

לשנן

להאמין.

אני לא לבד.

לחזור למקור

לחזור לחוזק

לאחוז בו בעוצמה

להתמקד

לשאוף שוב גבוה.

 

תנסי להתאזן, טוב?

זה חשוב.

 

טובה טובה.
תאמיני שאת טובה, כי את טובה.

ילמה למה למה למה למה

למה זה מרגיש שעשינו תטעות

למה מאז אין נקודת שפיות

למה הכול מתערבב ונופל

למה אין רחמים מהאל

 

די אני לא יכול יותר,

לא יכול לא יכול לא יכול

שום דבר לא מצליח 

שום דבר לא מתפתח

רק מתרסק

נשבר על ריצפה חלקלקה מדם

ונאגר שוב בתוך האדם

עכשיו אדם מרוקן מדם

מלא בשברים שקולם נדם

 

עסוק בלרדוף אחרי עתיד מיותר,

שריק מתוכן שירה ומיתר

כי העתיד הקרוב ריק מאור ופרחים

ומתמלא בריקנות של סטלנים

 

אין עמדה מוצקה לחיים

כשהטעם להם נשבר בגלים

פשוט.. כלום לא מחזיק, כלום ששווה לכום בבוקר, לעבור שבת

כלום

ואיך עזרת בפעם אחת עם הסמים, מה מה אז הקשר טוב אולי אולי?

אוף

באמת שזה מייאש

 

ואיך געגוע מטריף כול דימיון

את פשוט תפסיקי.

אפילו אין לך תירוץ הגיוני.

סתם.

רערערע.

 

 

 

 

 

הלב שלי קטן מידי בשביל להכיל הכל

אני בדיכאון סופית.
למה לא נשרתי.
מי צריך את זה בכלל.
מה זה שווה אם אני בוכה כל הזמן. ורבה עם כולם.

סיכום שבוע

 

 

עצב

געגוע

שממה

תסכול

שחרור

שינוי

קורטוב שמחה

הכלה

אדישות

 

 

לא שוב.
אסור לי.
ובודד לי.
ועייף לי.
וכואב לי.

בכלל אדר.
את צריכה להיות שמחה.
פפפפ.
נשיפה רוטנת.
תשמחי כבר!
תפסיקי לרצות חיבוק.
את גדולה כבר.
קומי בעצמך.
די עם הרחמים האלה.
די עם האגו הזה.
בא לך להקיא מעצמך?!
בכיינית.
נו, קומי כבר!

כל הנעים בין..

תקווה ליאוש
בין..
ביטחון לחשש
בין..
חוסן לשבריריות

השיר הזה,
הוא גם בשבילכם ✨



יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש.

וזה יבוא
כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא
בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו

וזה יבוא, אתה תראה
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע
יפעם
בקצב רגיל
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו

יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו

וזה יבוא, אתה תראה...

וזה יבוא,
אתה הרי יודע
לא הכל יטלטל אותנו
לא הכל יכה
ומה שייפתח לנו
מחכה

(אני מסוגלת ללחוש לעצמי שיש מצב אני טובה.
נתתי להן חיבוק, ואמרתי להן סליחה, והן לא הבינו על מה אני מדברת.
סיפרתי על זה לה ופשוט נשנקתי (על אמת, אמאלה) מדמעות.
אלוקים, מתי אפסיק להיות כזו רגישה?
הייתי שמחה היום. אפילו המנהלת אמרה.
היה לי טוב.
החמאתי מכל הלב,והופ, נתתי לה חיבוק.
רציתי לרוץ ולחבק אותה דקה ארוכה, להגיד לה כמה היא טובה. לבנתיים נסתפק בחיבוק וכמה היית מהממת. זאת כבר התקדמות.
תקופה מהממת, חבל שנגמרה.
שלשה שבועות שלא פתחתי ספר,
מה זה לימודים ובצפר בכלל?
בתקופה הזאת למדתי מלא.
כמה אני דפוקה, כמה אני שווה,
כמה מעריכים אותי, וכמה לא.
כמה אוהבים אותי, וכמה לא.
כמה חושבים עליי.
אחותי סימסה לי שהיא אוהבת אותי ובטוחה שהריקוד ייצא מושלם.
איזה מדהימה, בדיוק חמש דקות לפני הריקוד שלי.
זה היה במקום.
חיבקתי את כולן, אפילו את אלה שזילזלו ופגעו בי.
והתנצלתי. ואמרתי כמה הן טובות.
גם הלכתי לחבק את רחלי ולהגיד לה כמה היא טובה. ראיתי בעיניים שלה שהיא צריכה אתזה. שמחה שהייתי זו שהייתה לצידה לחזק ולעודד.
לא רוצה שייגמר.
לאלא.
תודה ריבונו של עולם, אני אוהבת אותך.)

אחד
שניים
שלושה
ארבעה
בנים בהגדה. ארבעה בנים אצלי בלב.
אחד איננו כבר מזמן. ולא נסלח לו, ולא נשכח לו, ולא נודע אי פעם מה הרגיש.
שני עוד מנסה להפוך אותי כלה. ולא נחשב לו, ולא נחשב בדעתי.
שלישי, הו שלישי. אליו הגעגועים בלילות. אליו רגשות האשמה. אליו אני אימא ואהובה. אליו אני רוצה לחזור. אותו אני שונאת. בגללו כל הרע. בשלו כל הפחד. האימה, הו האימה. מה עשית לי, איש ארור? באת, הרסת, ואני הברחתי אותך. ודיווחתי. והלשנתי. וסיפרתי. והוצאתי אותך מתוככי. ארבע לשונות גאולה.
ורביעי, שתיקה. ורביעי, ואין מה לחשוב מלבד החרטה. חרטה עמוקה, מייסרת.
ואני
לבד
ומאושרת.
ובכל זאת, מין רצון כזה בלב, שתבוא. שאראה לך את שיריי שכתבתי לך כבר מזמן, שאחשוף בפניך סודותיי ותעטפם בחיבוק החם. שלא ארצה ואחשוב ואנמס מאיזה בן שני או שלישי או רביעי. שלא אשמע את המחמאות בדעתי. ורק אחשוב עליך כל הימים.

(וזה לא שלא שחררתי, זה פשוט מאוד. שאתה אינך כאן, ואני אינני שלמה.)

ידידת שדים ורוח, כישוף ולחישות
רוע שכול וחושך, כאב ותהיות

בת המלך, אשת השטן, כל כך פרחה וגדלה והתעצמה. כולם כל כך אהבו אותה. אז למה היא נפלה. למה היא, שוב, הפסידה במלחמה?

את עצמי
שונאת
ומאוהבת
בעצמי

אני עדיין חושבת, מדי פעם, על מה שיכל להיות.
או שאולי זה הדבר היחיד שאני חושבת עליו?
ובגלל זה אני רועדת בכל הגוף ללא הפסקה.

שבבי הצללים שמביא איתו הלילה,
והנפש קצה לה ולא די לה.
רוקמת עוד טול צבעוני ללבוש,
עונדת עגילים מתכוננת לפרוש.

פונה אלי, הקטן שבהם
במבט מתחנן קוראת לי אליה
מיואשת מהפצרותיה, רחם!
ואני תמהה על נפילתה בחלקי
מאזין בשקיקה לוחש, אל תבכי.

נרגעה היא לרגע אך נראתה מתוחה
האם יקשיב הוא לי?האם ננהל שיחה?
פחתה אז את פיה בדברים עמוסי פז
ליבי, הרגיש בכנות כמעט גז

סיפרה לי את כמיהותיה עטופי סוד
וכולם כבר רגילים להפנות ולשדוד
זיק הבנה הרעיד את גופי הסוער
שמבט כזה כן כן, זה הוא שהיה לי חסר

הילכנו בצמרות העצים יד ביד
ודיברנו, שתקנו דיאלוג מיוחד
הפניה אמיתית של עצמי שם נכחה
לקבל כך את עצמי פרחה לה המבוכה