אני בכלל לא דיכאונית
רק כשאני חולה אני ב"דאון"
זהו
אני בכלל לא דיכאונית
רק כשאני חולה אני ב"דאון"
זהו
|דוחק הצידה, רכבת הרים|
בס"ד
(אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי
וכו')
(לא תמיד חייבים להגיב)
(גיבור
גיבור)
חללים כואבים.
אני רוצה לכתוב
אני לא אוהבת לכתוב קטעים אומללים כאלו
בכלל המקום הזה מוזר
צריך פשוט לסנג'ר איזו חתיכת נייר
במקום ליילל פה לאנשים זרים
אבל בתכלס הכל היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
כמובן. מפונקת אימים שכמוני.
לפחות את המשו היחיד הטוב בי אני יכולה להיות בטוחה שלא יגרום לי לגאווה אי פעם. הניסים שבכל יום. ישתבח שמו
איכס אני ואיכסה הם. א גאנצע שידאך |מקיא|

פתאום זה יצא, אני לא יודע אם שווה להקשיע ולהמשיך,
ממש אשמח לתגובות
הרגשתם שהבנתם?
איך הרגשתם?
מה הרגשתם?
השתעממתם?
(מצטער שאני משתמש בפורום בשביל זה, פשוט זה יצא כאן.. תודה)
אומרים שהראשונים הגיעו מההרים
פסעו בשלווה במדרונות הירוקים
ושמעתי שלוחשים שיצאו הם מהים
ביגדיהם יבשים, לחמם בידם
אולי בכלל בקעו מהאדמה
היא אמאם הרחומה והחנונה
האמת שמכול אלה גם יחד הגיעו
ובמטענם סוד אחד הביאו
עלו לארץ ולא הסתכלו לצדדים
ימים שלמים נראו כצועדים
לקטו שביבי אור נידחים
והביאו אותם, עמוק אל ארץ החיים
שקט הנהר ושקטה האדמה
בארץ החיים נדירה ההפרעה
איכרים חקלאים יוגבים וקורמים
הביתו מופתעים באנשים הצועדים
תיפסו ועלו מכול הצדדים
אל ההר הנוגע בשחים
וסביב חלקת קבר התאספו
והתחילו להיות לשם המטרה שלשמה התקבצו
אני אומר לכם, הארץ רעדה
הם חגו שם מהירים כסופה
רוקדים סביב עצמם עד כלות הנשמה,
קצת מוזר, אך מהם היא לא יצאה
בהתחלה התקבצו סביבם אנשים
צופים ברוקדים שאינם עוצרים
אך כמו לכול דבר להכול מתרגלים
פשוט קראו לו, הר המשוגעים
שעות ימים שבועות ושנים
מלנוע לא הפסיקו הרוקדים
יד ויד החזיקו ושרים
עוד נקים הקבר לחיים
ולאת לאת בקע האור
האש לחשה והיתה למאור
וכול העמק למתה הבין
קמו לחיים אי אלו אנשים
והאש סובבה את כול הרוקדים
לא מניחה לאיש להיתקרב לקדושים
ככה עברו שבעה שנים
בלי שירדה, ולו במעת, האש בהרים.