כבר חשבתי שזה מאחוריי.
ופתאום
זה חוזר.
הגעגוע סולל דרכו אלי.
מתנחל לו בעדינות בליבי.
ואני?
מנסה להדפו ללא הרף.
אבל זה לא בשליטתי.
או שקצת כן.
כי פתאום הפסקתי לחשוב עלזה. ועל כמה שקשה.
אני ממלאה את עצמי במשפטים מעודדים, מדחיקה הצידה בתקווה שיום יבוא וזה יתנדף מאליו.
געגוע לדבר שלא יחזור
זה מכלה אותך
הלב מתפרק לחתיכות קטנות קטנות
שכבר אין דרך שישובו להיות משהו שלם.
ריבונו של עולם,
תודה.
זה יכל לעבור יותר קשה ממה שזה
אבל בבקשה
תמשיך לאחוז לי את היד, לצעוד איתי, לחבק אותי, לנחם אותי
לכסות אותי בשמיכה של מילים טובות כשקר לי.
&**





