פורום ריק ומוסתר (עמוד 1188)

מוות

ימות

וימות

ויִמת

מׂות

מתנו

להמית

למותֵת

למות.

מאבד כוחות.

סתם.

סתם.

והמחשבות לא נוטשות.

נמאס מהם כבר!

והשתיקה.

אוי.

את, אני

מי התפיח אותך ככה כמו שמרים בקינמון של אמא, אגרפתי אותו. מי, מי. הוא היה מדושן ועמוס והזדקרו ממנו גבשושיות. המקל של מברשת השיניים ומברשת השיער וסתם כל מיני חפצים קשוחים לא פחות מן הטיפוס שאני, ככה מנקדים את כל השטח האחורי שלו ומשפדים לי את הגב.

רציתי לדחוק אליו פרצוף, לדחוק עמוק ולהריח, אבל בשביל להתכדרר צריך להתכדרר, ולמי יש זמן עכשיו. זוזי, זוזי, בלילות נכבים כל התאים האפורים שבמוח חוץ מתא הפיקוד. התא הכי עסוק ובהול. הכי מטורף ביקום הזה.

זזתי. היינו אני והוא, צוות שלם של לוחמים, אני מלאה ביתושים והוא מלא בחולצות. ומטענים ומחסנית עדשות והאלו, פלסטיקים מהליגה הראשונה. אלופי העולם בשיפודי גבות.

אני אדחוף לך קרטון שמה, רטנתי. קרטון של פיצה אני אדחוף לך שם, הכי מגעילה בעולם עם זיתים ופטריות ותירס, אבל לא ביותר מעשר שקל, אני אדחוף ואייצב את הגב שלך שיתיישר עם הגב שלי ויפסיק להציק כבר.

הגב שלי לא באמת ישר. זה הכל דיבורים כדי להקניט את החבר הכי נאמן שלי, החבר החום וורוד המתפורר שלי, אבל הגב שלי הוא בעצם מגדל קפלה מפורק. פעם היה מגדל, היום יש מפורק. ועוד איזה יש.

כל הזכרונות בבת אחת על גב אחד, כל המיטות עם הקפיצים השבורים, כל העלים החומים הנדבקים, כל היוגורטים מולר'ים, כל הוופלים תות כל פסלי החירות המאולתרים כל הפנטסטיקים כל המזרונים הירוקים כל השלטים של ימינה עם חץ כחול בבת אחת.

האמת ששלט אמיתי של ימינה עם חץ כחול יש רק אחד; בראש שלי יש אינסוף. כמו בית דפוס עם מאה אלף מכונות שכולן מטרטרות וממשיכות ומטרטרות ומשכפלות בעליזות איומה את השלט האחד והיחיד, ימינה בכחול וחץ בכחול, בכחול, ימינה, טיפונת ימינה, בום, פנייה חדה שמאלה, ואז תיזהרי מתוקה.

יש כאן מדרגות תלולות. תלולות ואפלוליות וענודות במעקה. ככה זה, יורדים לאט לאט, שתהיה הסתגלות בריאה אל האש, ועוד איזה בריאה, להישרף לא נשרפים בבת אחת. איבר איבר, אצבע אצבע, רקמת עור רקמת עור, שתהיה אש יפה ונמוכה ויציבה. אש בריאה.

אני והחבר המפלצתי על הגב נדחקים בסיבוב המדרגות ורואים איזו דלת של מקלט, לא מתעכבים, אצה לנו הדרך, פנייה חדה שמאלה מהמדרגות ודלת ירוקה.

מימיננו חלון ריבועי, הוא משקיף אל חצר מדושאת כהוגן אשר בסופה קיר ושער, משמאלנו קיר, סתם קיר לבן חלק באופן קוסמטי אבל לא חלק באמת. כמו נערה מתבגרת ששופכת בקבוק מייק אפ שלם על הפרצוף כדי שאף אחד לא יזכור את הפצעים. ככה הקיר. מסוייד כהוגן אבל באמת שבור וסדוק ופצוע מתחת. מי יודע כמה אנשים התאגרפו בו בעומדם כך, מול הדלת הירוקה הזו, מול השער האחד לפני האחרון, מול החבל הקריר והנעים למגע על צוואר הנידון למוות, מול לחיצת יד מנומסת של דרקון השגעון רב התהילה בכבודו ובעצמו.

ברוכים הבאים לגיהנום הפרטי שלי, לכבשן ריסוק הדימוי העצמי שלי. זה כבשן אשר שדים מלבים את הלהבות שבו, לעולם אינו פוסק מלהתיך ולהשמיד כל זכר של דימוי, אני יודעת, העקשנות הזאת, זהו אותו מפעיל עלום לבית הדפוס ולכבשן הדימוי. אותו מפעיל עלום.

אני כמעט מישירה מבט אל הזגוגית הנעוצה בדלת הירוקה, אני כמעט מישירה אני כמעט רואה אני כמעט נזכרת, הגוף שלי מצטמרר, הגב מתהדק אל כל גבשושית בולטת ומציקה ונעשה גומות גומות, כמו בצק נמתח ומתאם עצמו אל תנאי השטח, אני כמעט מישירה מבט ואז בורחת.

מקפצת על רגל אחת, כמה שיותר מהר כמה שפחות מאמץ, חייבים לעלות במדרגות זה בלתי נמנע אוי המסדרון אוי אוי אוי. אי אפשר, מוח תשתתק תשתתק מי צריך אותך אל תיזכר אל תיזכר די מוח די אני בחוץ אני רצה אני רצה, אני רצה, אני בורחת, איזה ריח נפלא של עוגת שמרים עם קינמון, ככה רותחת מהתנור של אמא, איזה ריח נפלא, לא לדאוג, בוא נעצום עיניים, הכל בסדר, לזכור זה מסוכן, מה משנה הכל.

הרי בסוף, אתה יודע. בסוף מצאנו את הדרך הביתה.

אבל מתישהו צריך לדעת להתמודד איתו ולא לתת לו לשרוט

גיליתי שאוהבים את רועי

ממש אוהבים אותו

חבל שאני לא

זאת אומרת אני אוהב אותו

אבל אני אוהב אותו כמוהם

לא כמו שאי צריך לאהוב

אולי כי הוא עדיין לא אוהב, הוא כן, אבל הוא לא נאהב

אז סגור עיסקה, כשהוא יהיה נאהב, הוא יהיה אוהב, ואני יוהב אותו כמו שתמיד רצינו

"וזה הלב

עומד כנגד המעיין

וכוסף ומשתוקק תמיד מאוד

לבוא אל אותו המעיין

וגם זה המעיין

משתוקק אליו"

(ר' נחמן)

כבר אין לי כוח.

בכללללללל.

בשבילם הוא היה ילד. רגיל. כמו כולם.

שחי, משחק, עושה שטויות ואוהב שוקולד.

והוא באמת היה רגיל, חיצונית.

את האיחורים שלו לגן הם ראו כמשהו סטנדרטי ולגיטימי (ועוד מילים כאלה שהוא לא הבין).

וכשהוא היה מצייר, רק בצבע כחול הם הבינו שזה הצבע שהוא הכי אוהב.

הוא ידע שדמעות הן שקופות, אבל בקופסת צבעים של הגן לא היה שקוף,

אז הוא לקח כחול, כי זה דומה, בעיניו.

הם שמחו שהוא מתפתח ושהוא ילד. רגיל. כמו כולם.

והם לא שמו לב

שלאט לאט הוא דועך.

שעם הזמן הוא התחיל לאהוב רק שוקולד מריר.

והציורים שלו, שנהפכו לקווים חלשים ואפורים,

התפזרו בחלל האוויר, וגם נמוגו לבסוף, כמו עשן.

עשן. של אש. שדעכה.

ורק בשמיים הכחולים 

העשן האפור 

שרטט את המילים האחרונות שלחש

"אבל

אני 

לא

כמו כולם"

..

איך אפשר להעלות מפה? כמה כבר אפשר לפול ואולי לקום מחדש?

איך אפשר לנצח אותו לתמיד, לכבוש לפחות חלקה קטנה

אני ילמד יותר טוב

ואני יקום לתפילות

אני חזק

אני חכם

אני טוב

משקיע

לכך להם הרבה זמן לגרום לי לשנן את השקרים שלהם

לפעמים אני עדין משנן שקרים, לעצמי

זה מעניין להתאכזב כל פעם מחדש

...

צעקי אליי; חנקי להבות אימה באצבעות חשופות.

הבדידות היא חומר דלק אשר אינו מתכלה לעולם

צובע בי עתידות באותן שיני דרקונים

רעבות.

רק עד יאיר הבוקר.

חייכי אליי בתום פשוט

הבטיחי לי.

נמאס להרגיש

תמיד כשאני מכין קפה בשבת בבוקר

אני שם מים חמים

סוכר

ואז שופך את גרגירי הקפה

לאט

בזהירות

ומסתכל עליהם כשהם מתמוססים

נעלמים

מתערבבים

משאירים את זכרם בצבע המים

אבל גם זה עובר יחד עם החלב.

תמיד כשאני מכין קפה בשבת בבוקר

אני קצת מקנה,

אף אחד לא יודע במה.

פעם פחדתי שיראו שיום יגיע וישכחו שדני(מטיב חוזר, שמתם לב כן?) היה כאן

היום אני מפחד שיזכרו

הם אוהבים יותר את דני

גם אני אוהב יותר את דני

אני דני

אבל הם אוהבים את הדני שלהם,

ושונאים את שלי,

אני אוהב את שלי, הוא הרבה יותר אמיתי, ודני שלהם סתם מתנהג כמו בובה, בובה על חותים

ואני דני

אני אוהב את דני שלי והם אוהבים את שלאהם

שנינו שונאים את הדני השני

אותם לחירייה נפשית ויותר לא הסכימו

מאז אני עושה את זה כמו פושע, כופה.

אתם דוגמה, אף אחד מכם לא הסכים אבל אם היתי מחקה שתסכימו הזבל היה עולה על גתותיו, ואני לא מוכן!

, אה, אני גם אגואיסט.

ראיתם?! עשיתי את זה עוד פעם.

אני לא שואל, יש הומלסים אין להם מקום.

ויש סתם כאלה בטיול

שניהם יושנים בלי קורת גג

ההבדל הוא שהמטילים יש להם אן לחזור, להומלסים פחות.

יש כאלה שמידי פעם עושים שחנש, כי יש להם לאן לחזור.

כשאתה חי שחנשים זה רק כי אין לך מקום לחזור אליו אחרי השחנש.

לא צריך מקום לחזור

עובדה שאני חי מצוין בלי

חי

טוב, אני רק שורד,

בקושי.