נמאס להתבלבל
ולחשוב
ולדמיין.
וליצור מצבים שהם לא באמת מציאות
אלא רק דמיון.
ובכלל,
בחשיבה שלנו
יוצא שאנחנו יוצרים לדברים משמעות גדולה
וחשיבות מטורפת.
מנפחים בראייה שלנו את גודל הדבר
שבתכלס
באמת
זה לא כזה.
ואל תנסו להבין.
פוףף.
גיטרה שתי אחיות שלי מנגנות ואח. אבל זה לא שווה כי הוא מנגן על כל הכלים.
הכלי העיקרי אורגן אבל גם פסנתר. פסדר אבל לא נקרא פסנתר.
וגם אחשלי הקטן על קלידים אבל גם על אורגן.
וזה לא פייר. פשוט לא. רק בכיתה ג' והוא מנגן לפי שמיעה. אימלה.
המוזיקליות כאן לא מחולקת שווה.
ושהתחלתי פסנתר, זה כנראה בגלל שלא רציתי להתחרות.
דווקא אני אוהבת חליל צד אבל כבר אחות אחרת מנגנת. מסובך
פוף איזה צומיסטית אני. פויי
מבולגן. כדאי לכם להתעלם
בעע זה מצחיק אותי. זה כמו שאני יגיד שאני רוצה אוטו
נמאס לי וזהו
אם היו עושים עלי את עלובי החיים, הוא היה הרבה יותר חזק...
זה ניסוח טוב
|מחפש מקום להניח נו לא אתם מה יש לכם|
(או שזה מידע מודיעיני שאתה מעדיף לשמור לעצמך?)
מחנק
הפצע
הבנה
שאין מקום בנשמה
לנשמה
שמחה
שרק
רוצה
את עצמה שלמה
ואין שלמות
בלי רגישות
וויתור
על הרבה
ניגמר
נישבר
קצת מרוקן
ושר
נגר
נופל לקנקן
את מוכנה ללמד אותי איך עושים אתזה?
החיים כאלה איכסה שאינלי גרם כח יותר
פשוט אוהבת.
תדעו אתזה