פורום ריק ומוסתר (עמוד 1192)

למה את רוצה לספר?
למה את לא רוצה לספר?
האם זה טוב שתספרי?
ושלא?

מה את חושבת שיקרה אחרי שתספרי?
זה כזה נורא?

היית רוצה שהילדה שלך תספר או לא?

()

אני פשוט אוהבת איך שהיא גונבת שמפו'ים, איך שהיא מורחת לעצמה לק כל הלילה כדי לקלף אותו בעסקנות כל הבוקר, איך שהיא כותבת בדבקות ביומן שלה ומציירת על הכריכה שדים בתוך טיפות, איך שהיא מציירת, בכלל, מעל המיטה ומתחת ובין הדפים של מתן, איך שהיא שונאת את השיער הנפלא שלה, איך שהיא מנדנדת את הרגליים כאילו הן קצרות מספיק כדי להתנדנד, דוחפת את הרצפה בכל הכוח ומוצאת פינות להתחפר בהן אפילו בחדרים עגולים. אני אוהבת איך שהיא מקמטת את המצח ברצינות תהומית ואיך שהיא מגנה על הודיה, כי מה, מי יגן עליה אם לא נמי והלב הענק הזה. 

שירלי מזכירה לי את נדב. נדב והגיטרה. הכי אני זוכרת את היום בו פתח נדב את החדר החשוך שבסוף המסדרון כניסה, והיה ריח של מקום סגור והוא הוציא לי את הגיטרה. שלי. עם הציפורים היושבות על מיתרים והחריקות והשריטות. מעולם לא נלקחה ממני שוב הגיטרה, אני לא יודעת אם חירוף נפשי להגן עליה והדמעות תחנונים הועילו או שתדלנות סודית של נדב אבל היא נותרה אצלי, מתחת למיטה. נדב אמר שהיא ממש מעולה, כיוון אותה בכל יום שלישי מחדש ועזר לי לכתוב אקורדים בימים בם לא זכרתי איך כותבים, בכלל. 

---

---

---

===

את יכולה בבקשה לא לכבות את האור בשירותים? אני משתדלת לשמור שבת, פשוט

-אז תבקשי ממני להדליק לך, אני שונאת אורות דלוקים.

אבל אני לא יכולה לבקש, זה יגרום גם לך לחלל שבת. די, לא משנה בעצם. אסתדר

-לא, לא, מה פתאום, את יודעת שאני במילא לא שומרת. תראי, הנה, סתם בשביל הכיף, אני מדליקה ומכבה כמה שאני רוצה

לא יעל. בבקשה לא. אל תדליקי ותכבי ככה בגללי, זה אסור, אני כבר מסתדרת, די

-מה אכפת לך, אני עושה את זה תמיד, אני אוהבת לשחק במתגים

בבקשה תפסיקי. זה מכאיב לי בעיניים

-לא רוצה

בבקשה?

-לא רוצה

טוב

(שמיכה על הראש עד מוצאי שבת)

---

 הודיה, למה את מציירת, הודיונת, שבת היום

-אבל כולם מציירים

 נכון מתוקה שלי, אבל אנחנו דתיות, זוכרת? אנחנו אחרות מכולם.

-נכון שאנחנו אחרות. הנה, תראי, שמתי חצאית, זה אומר שאני זוכרת

 יופי, ילדה יפה שלי, אבל אם את זוכרת, צריך לזכור עד הסוף. אולי תחשבי על אמא, 

 תחשבי כמה מאושרת תהיה אמא שלך כשתבוא לבקר אותך ביום ראשון ואני אספר לה איך היית גיבורה

-אבל אמא שלי לא תבוא ביום ראשון. אני לא אוהבת את אמא שלי

 למה לא תבוא? אבל כל יום ראשון היא באה

-יש מסיבת גיוס לאחי.

 וואו! איזה יופי! מה, הבכור? איזה מרגש! איזה בגד תלבשי?

-לא משחררים אותי, הודיה דומעת, אני לא הולכת, אני נשארת פה, לאמא לא מסתדר, מתביישים בי כשאני נראית ככה, אי אפשר, גם מרינה לא רוצה שאלך 

 ובגלל זה את מציירת, אני דומעת

-כן, בגלל זה אני מציירת, היא לוחשת, הדמעות נוטפות לה על הציור, עוד ועוד עננים אדומים היא מציירת שם, בשמיים שלה.

לפעמים מתפרץ אחד ולפעמים אחר אבל תמיד מתפרץ. לעולם אינן נוטלות רשות, פיסות הזיכרון המתרוצצות בבהלה, אולי פוחדות שאנעל את הדלת מיד כשרק אשמע אותן נוקשות בעדינות.)

---

---

בס"ד

הקוצקר היה הורג אותי על אמירה כזאת, אבל לנסות להרשים את עצמך זה אחד הדברים הטובים ביותר שאפשר לעשות בחיים.

בס"ד

אין דבר כזה.

זה יכול להיות קל או קשה, מרצון או שלא, אבל זה תמיד ישנו.

(אגב, גם למשפט השני אני לא ממש מאמין. פגיעה בתדמית שלך בעיני אנשים, גם אם את מספרת לעצמך שהם גםככה לא מעריכים אותך, תמיד פוגעת בתדמית שלך בעיני עצמך)

בס"ד

אבל אין אדם כזה שלא. אין בכלל קיום כזה שלא.

לכל היותר יש מי שלא רוצה, ואז באסה לו. כי אין דבר יותר גרוע מאי-יכולת לעשות מה שאתה רוצה.

ולכן אני ממליץ תמיד לרצות.

בס"ד

אני זוכר. אמא שלי ניסתה להסביר לי את הרעיון הזה במשך שנים, שוב ושוב, ולא הבנתי.

ואז לילה אחד שנה שעברה, ישבתי עם חבר ודיברנו, והוא ניסה לומר לי משהו בכיוון, ולא הסכמתי. ואז הוא הלך לישון, ופתאום זה הכה בי. אז נשארתי שם כדי לעכל. ולצערי כמעט לא נפגשנו מאז, אז אין לו מושג כמה הוא השפיע עלי בשני משפטים האלו.

בס"ד

אבל לא משנה

אה בכיף.

הוא אוהב אותך תמיד

שומר עליך

ואת כאילו הבת היחידה.

ואת?

את תמיד אוהבת את עצמיך?

שומרת?

מאמינה בעצמיך?

בהצלחה בים.

אני..

מעדיפה לא לענות.

סליחה. מעכשיו אני ישתוק, קולי יכנע לצללים.