אני פשוט אוהבת איך שהיא גונבת שמפו'ים, איך שהיא מורחת לעצמה לק כל הלילה כדי לקלף אותו בעסקנות כל הבוקר, איך שהיא כותבת בדבקות ביומן שלה ומציירת על הכריכה שדים בתוך טיפות, איך שהיא מציירת, בכלל, מעל המיטה ומתחת ובין הדפים של מתן, איך שהיא שונאת את השיער הנפלא שלה, איך שהיא מנדנדת את הרגליים כאילו הן קצרות מספיק כדי להתנדנד, דוחפת את הרצפה בכל הכוח ומוצאת פינות להתחפר בהן אפילו בחדרים עגולים. אני אוהבת איך שהיא מקמטת את המצח ברצינות תהומית ואיך שהיא מגנה על הודיה, כי מה, מי יגן עליה אם לא נמי והלב הענק הזה. 

שירלי מזכירה לי את נדב. נדב והגיטרה. הכי אני זוכרת את היום בו פתח נדב את החדר החשוך שבסוף המסדרון כניסה, והיה ריח של מקום סגור והוא הוציא לי את הגיטרה. שלי. עם הציפורים היושבות על מיתרים והחריקות והשריטות. מעולם לא נלקחה ממני שוב הגיטרה, אני לא יודעת אם חירוף נפשי להגן עליה והדמעות תחנונים הועילו או שתדלנות סודית של נדב אבל היא נותרה אצלי, מתחת למיטה. נדב אמר שהיא ממש מעולה, כיוון אותה בכל יום שלישי מחדש ועזר לי לכתוב אקורדים בימים בם לא זכרתי איך כותבים, בכלל. 

---

---

---

===

את יכולה בבקשה לא לכבות את האור בשירותים? אני משתדלת לשמור שבת, פשוט

-אז תבקשי ממני להדליק לך, אני שונאת אורות דלוקים.

אבל אני לא יכולה לבקש, זה יגרום גם לך לחלל שבת. די, לא משנה בעצם. אסתדר

-לא, לא, מה פתאום, את יודעת שאני במילא לא שומרת. תראי, הנה, סתם בשביל הכיף, אני מדליקה ומכבה כמה שאני רוצה

לא יעל. בבקשה לא. אל תדליקי ותכבי ככה בגללי, זה אסור, אני כבר מסתדרת, די

-מה אכפת לך, אני עושה את זה תמיד, אני אוהבת לשחק במתגים

בבקשה תפסיקי. זה מכאיב לי בעיניים

-לא רוצה

בבקשה?

-לא רוצה

טוב

(שמיכה על הראש עד מוצאי שבת)

---

 הודיה, למה את מציירת, הודיונת, שבת היום

-אבל כולם מציירים

 נכון מתוקה שלי, אבל אנחנו דתיות, זוכרת? אנחנו אחרות מכולם.

-נכון שאנחנו אחרות. הנה, תראי, שמתי חצאית, זה אומר שאני זוכרת

 יופי, ילדה יפה שלי, אבל אם את זוכרת, צריך לזכור עד הסוף. אולי תחשבי על אמא, 

 תחשבי כמה מאושרת תהיה אמא שלך כשתבוא לבקר אותך ביום ראשון ואני אספר לה איך היית גיבורה

-אבל אמא שלי לא תבוא ביום ראשון. אני לא אוהבת את אמא שלי

 למה לא תבוא? אבל כל יום ראשון היא באה

-יש מסיבת גיוס לאחי.

 וואו! איזה יופי! מה, הבכור? איזה מרגש! איזה בגד תלבשי?

-לא משחררים אותי, הודיה דומעת, אני לא הולכת, אני נשארת פה, לאמא לא מסתדר, מתביישים בי כשאני נראית ככה, אי אפשר, גם מרינה לא רוצה שאלך 

 ובגלל זה את מציירת, אני דומעת

-כן, בגלל זה אני מציירת, היא לוחשת, הדמעות נוטפות לה על הציור, עוד ועוד עננים אדומים היא מציירת שם, בשמיים שלה.

לפעמים מתפרץ אחד ולפעמים אחר אבל תמיד מתפרץ. לעולם אינן נוטלות רשות, פיסות הזיכרון המתרוצצות בבהלה, אולי פוחדות שאנעל את הדלת מיד כשרק אשמע אותן נוקשות בעדינות.)

---

---

בבקשה אל תוותרי לעצמך

אל תוותרי על עצמך

עולה לאוטו

שם מוזיקה ונוהג

הכל מואר לפחות עד שמונה וחצי שקיעה מאוחרת

חברה פוסט דתית אבל כאן זה כבר משחרר

עומד בפקק עם כולם

פילוסופיה גבוהה זה נחמד בסוף כולנו אותו דבר

עומדים בסופר בתור מתדלקים אוכלים ישנים קמים עובדים נלחמים

יש כאלה עם קצת יותר חינניות אבל גם זה חולף

אז חיוך נשימה ושהפקק יעסיק את עצמו

קצת אהבה לא תזיק מתנגן ואני מתחבר לקיצ' שהחיים נותנים

איך כל יום מביא איתו אנרגיה אחרת

אור אחר

אם זה ימשיך ככה בסוף אפרוש מראציונליות ואעבור לקרוא מדורי אסטרולוגיה ולהאמין שאם מרקורי בנסיגה זה באמת אומר משהו

אדליק נרות ריחניים

אעלה קטורת

אהיה שאמאן

חתול שחור יהיה סימן

אולי אלמד לקרוא בקפה

צריך עוד רעיונות אני לא מהתחום

חשוב מאוד לבחור נכון

לא להיות כזה שיוצא למילואים וחוזר לצעקות וטנטרומים מסכן

מה כבר עשה? נלחם בכל החזיתות

מעניין איך הוא לא ראה לפני לאן הוא נכנס כמה אנחנו משתנים?

אולי זה החום שמביא איתו חוסר סבלנות לטמטום?

בכללי פגישות היו לוקחות חצי מהזמן אם היו חושבים 5 דקות לפני

אם הן היו נעשות בעמידה זה בכלל היה מקצר

העולם מלא סבל עם קצת טוב או הפוך?

אז כנראה שתלוי במזל גנטיקה ויגידו גם באלוהים וכל מיני כוחות

אבל בעיקרון נראה לי יותר סבל שמחפש סיפוקים קטנים

היום צום אז אין קפה וזה כנראה משפיע על המחשבות

יושב מול אחת שקוראת אלתרמן ואני מתלבט אם היא קוראת או סתם מסתירה פיהוק

יש משהו מושך במי שמתעניין בדברים שלא מניבים כסף

אני לא איזה מרטיר אני מנסה להישאר במקום הנכון והראש לא מפסיק לנדוד

דעות ואנשים שחושבים כל מיני דברים

ערימות של מחשבות של אחרים

גיבוב של מלל אינסופי

העידן הזה הביא את הצורך בסינון אגרסיבי כמעט אלים אחרת נהפך למדמנה של פסולת

כשהאחות אמרה משהו אז נפלו עליה כמו מטומטמת אבל כשזה אתה אז הכל הכלה והבנה שזה יפה הצביעות הזאת סך הכל

כולנו בתוכה מחפשים את ההצדקה להיות קרובים לעצמנו

איזה מושג

אני לא מוכר ניו אייג' וקלישאות גם לא קונה בדרך כלל

לפעמים החיים הם מה שהם

מזרון זול וקרוע במלון פשוט

זה לא דיכאון זה פיכחון מול המציאות

המציאות יכולה להיות ריח של גשם ראשון

טהור נקי

עם צחוק של ילדים שקופצים בשלולית

יודעים שעוד מעט יחזרו לבית חם

אמא תחמם שוקו אמיתי מושקע

והם יקרסו לספה מול סרט שהם ראו כבר מלא פעמים ותמיד עובד מחדש

כי התמימות לא מופתעת

ואבא יחזור מהעבודה וכולם יקפצו עליו

אחר כך יתארגנו ויכנסו למיטה חמה

וישמעו סיפור על מקום רחוק ויירדמו

חיוך פשוט וחום נעים אחרי השורות האלה

אבל החיים הם גם לגימה של וויסקי זול ששורף את הגרון

אבל מעלים מהראש את הרעשים

את המחשבות

את האנשים

לא נלחמים בחושך מצטרפים אליו

או שפשוט מוצאים משהו קטן להיאחז בו

ספר או סרט

מועדון קרב

מה שלא יהיה בסוף זה עובר

וזה מנחם שגם הטוב וגם הרע יעבור

שעות

בדרך כלל בלילה

שהמילים הופכות לפיזיות

מורגשות על הגוף

קורא ספר ומרגיש את החוויה

הניגוד או הקשר בין אינטילגנציה גבוהה לחשקים ראשוניים פרימיטיביים מעניין

וזה תמיד חוזר

המוח צריך מחשבות

העור צריך מגע

כל אחד והאוכל שלו

הדלק שלו

צורך ורצון

כולנו מונאדות בודדות

אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה

שנתחמם

בצום צריך משהו עוצמתי שירגיש כל כך חזק כאילו טעמת את מה שהוא כותב

מריח את הריח

טועם את הקפה

מריח את הגשם

נרטב מהגלים

מרגיש את החרטה של התלין