פורום ריק ומוסתר (עמוד 1196)

בס"ד

 

מתי רגשות קידמו מישהו בחיים?

וזהו.

אני כל כך מבולבלת.
רע לי וכואב לי מידי.

רע,
פשוט
רע

והיום גם הבנתי. שאף פעם לא בכיתי באמת
ואיך שהיא תמיד אומרת שאני חזקה
אבל אני לא
אני חלשה חלשה

ופיתום
אני קצת רוצה למות

What the hell

אני רוצה שיתאשו ממני.
שלא ינסו לעזור.
כל כך חבל על המאמצים הרבים והנסיונות שכושלים לבסוף.

ק
ט
נ
ה

כל כך קטנה שזה נעלם לאט לאט.
אמנם יש גוף, אבל הוא מכיל בתוכו דבר מזערי שלא מהווה דבר.


אין צורך בי. אני בטוחה בזה יותר מהכל דבר אחר בעולם.
כשאמות לאף אחד זה לא יפריע. להיפך, זה יקל.
אז כדאי שאמות.
רק צריך למצוא דרך לעשות זאת ללא התערבות שלי בנושא.

אני פשוט לא ידעתי זה לא שאני מתעלמת אני פשוט חירשת סליחה סליחה באמת שלא שמעתי אני כל כך מצטערת סליחה. סליחה. אני יודעת שאני אשמה ושאף פעם לא באמת הייתי למרות שדימיתי להיות, סליחה, זה פשוט שאני כל כל כל כל כך אטומה בכלל בלי לדעת שאני כזאת וזה הרי הכי נורא מהכל סליחה אני כל כך מצטערת

הרבה מדי אנשים ניסו לטבוע את אצבעותיהם בליבי, ואז ללכת.

עכשיו אפשר להבין למה

כבר אין לי אמון בך. בה. בכל בני האנוש האלו.

 

אבל מחמת היותי מטומטמת, אני כלכך מחכה לזה

שוב

הנה לכם

 

למי שבסדר
כמובן

אפילו מכובס כזה

כל כך

שאון נודם לו כרגע, והעיר המלאת-הלקאות הזאת, שותקת.
עייפו הלוחמים.
פס בם רצון; מלנצח, מלגבור, מלהוכיח עליונות.
מלצדוק, במשפט שקר-האדם הרווח כבסיס פה במערכת החוקים ובמשוואות הכישלון.

מתרפסים על האדמה, בגדיהם הרפוטים אשר מוכתמים בדם ויזע - נושקים לקרקעית בכמיהה. לו יהי שלא באשמת. משאלות הזיה אלו, וודאי, הן כאשר תחפוץ בו - במוות- יחמוק הוא ממך לבלי תפוס.

כמו זהו חלק מן העונש; 
לנשום בהכרח. לא להפגע באף דרך שהיא.

 

חבלות כבר אינן מורגשות, כמעט, ופני המתאבקים מופנים איש אל רעהו, מבטיהם מוצלבים ללא שמץ איבה.
הם כלל לא שונאים. מעולם לא היו, אהבת-האחים אשר בדם האחד המחייה את שניהם, לא מאפשרת קיום רגש שכזה. ובכלל, מטרתם לגמרי אחת.
אפשר שזו הדרך שקצת אחרת?

 

כוכבים זרועים תמיד, גם בבוקר, ועל אף זאת הם מעומעמים עכשיו, כלכך.
צינת העשבים חודרת בלא רשות מבעד למסכות-מסכות של הצטנפות, והשניים חשים ברעד הולך ומכביד באזור סגירת העפעפיים.
קר.
עלים נושרים שוב ושוב.
השמש לעולם לא תהיה אותה שהיא
כמות שלפני;
אי אפשר בכלל לעולמים להשכיח כל כך הרבה לב. אף שקיומו מעיק, זועק נואשות להיפוג, הן הציפורים ממשיכות לצייץ ולילה ובוקר והכל כסדרם.
המלחמה חייבת להמשך.
כניעה, הגם שמשותפת ואולי דווקא משום שכך - סופה להיכלות. 
ירידת פסים אליי רכבת למשמעות אחת בלבד.
היא לא באמת רוצה למות.

 

 

 

 

אולי הגיוני לספור את האבנים שתחת הרגליים, אחת אחת. לספור שנים, אלף ועוד אלף. אין לך ברירה באמת, לא כאן.
כל עץ אסור שננטע פה, בנחלת הא-להים השוממה הזאת, הוא כמו יתד של שנאה, כמו השנאה בעיניים שלהם, עת אתה מתנודד בקצב העצים, ימין ואז שמאל, ובעיני טרף הם עוצרים אותך, שלא תתפלל, שלא תקרא לו לכאן.
אני רק רוצה לצעוק - רד! לך רד, כי שיחת הרך. כי שועל אחד, זנב שועל, מהלך בו יחף בדמעה, בחולצה שאסור לו לקרוע, ולא יכול לקצור, להתכופף, לנשק את האדמה שפעם הייתה קדושה.

אולי צריך פה עוד איזה יצחק, שלא-ימות ולא-יצחק יחד עם ישמעאל, בן השפחה.
אללה הוא אכבר. אללה הוא אכבר.
ובפרומנית, אולי מחיאת כפיים תעזור. אך גם היא אסורה פה. אין כאן, בהר המדויק הזה, מקום לייחד ייחודים, לאחד איחודים. קירות חדר-הייחוד האלהי הזה נפרצו לכל עבר, אולי מלבד לכותל אחד, שגם אם סרה ממנו שכינה...
והמלך עירום, אסור לי לצעוק, והמלכה פרוצה, ואף אחד לא ייכתוב היום אף שיר, בטח לא שיר השירים.