פורום ריק ומוסתר (עמוד 1210)

שלט קרטון, שקופים, כוס חדפ.

 

אם ככה אני אסתדר לי.

קורה לאט ומזדחל כמו השחר העולה רק ש

הפוך אני הולך.

 

אני מסודרת לפי שעות אור שינויים

דופקים לי מערכות.

 

אני סתם מתדכאת.

התקמלות.

בכזו שממיתה
לא נפשית
פשוט
כואב לי מוזר

פעם ראשונה בחיי שאני מודה בזה: אני צריכה חיבוק
לא כואב לי, אני פשוט שבורה
אני עייפה ומובסת
כואבת לי הבטן מאוד
ואני לא יכולה לקחת תרופה
הגוף שלי מסרב לבלוע כדורים
אני רוצה חיבוק
אני רוצה קרבה



אני לא רוצה לאבד אף אחד, אני לא רוצה להישאר איתם. כל כך אנוכית, כל כך חלשה.

דידידי
אני רוצה אותך
וזהו

אני מבטיחה שאהיה טובה
אם תבוא
אז תבוא
טוב?

אני נשברת פה

בס"ד

 

יש קצבת נכות למאובחנים

אם מתחת ל18 ההורים מקבלים

אם מעל אתם מקבלים ויש גם הטבות ועזרה במלגות באוניברסיטה עזרה במציאת מקום עבודה והשתלבות בחברה

שווה לכם לבדוק

 

זה לא רק בראש שלנו

זה מוכר במדינה כמחלה

יש בזה משהו מרתיע

שאומרים לכם נכות

אבל גם הקלה נורא גדולה

זו לא בכיינות

זו מחלה ומגיעה לנו עזרה

ישלי הרגשה שאני צריכה להכין את עצמי לזה שבקרוב גם היא תעזוב...

 

הלוואי שהפעם זה יהיה יותר קל 

למרות שלא ניראלי שזה מציאותי

אוף

 

(מספידים אותן לפני השינה)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(כדורי הרגעה בדבש, גבריאל בלחסן)

די! תעזבו אותי
די
הצילו
אני צריכה חיבוק

אני לא רוצה בזה
אבל מה שהוא מבטיח

פעם אנשים ידעו שצריך לשמור עליי

פשוט איבדתי את היכולת המפוקפקת של לתמוך ואני לא יודעת מה תחשבו אז אני הולכת.

סליחה.

 

 

 

 

(כבר הרסתי עם מישהי אחת, ואני מעדיפה לא לחזור על זה)

זה העור,

שרותח ומאדים ומיתבל קווצות זיעה בינות לאצבעות כף היד

וזו הנשימה,

המתעבה ומתמצקת

וכבר בקושי מזדחלת במעלה קנה.

 

זרם הקיטור שמבעבע ברגל המנתרת,

באצבעות המפתלות שערה מקומטת.

 

שפה מצטמקת, נצבטת, נחסמת.

 

לא אומר דבר,

אהוביי,

שמא, פן, כיון ש

כשיתפקע זה העור הדק, האדום, היוקד מאמץ

יגלשו סודותיי וישרפו

כל חלקת זיכרון טוב.

 

איני רוצה שתיחשפו אליו

מבעבע וכמעט כמעט פורץ

מבוהל, זועם, מתאגרף למול חיוך

פחדי שלי,

מכם.

 

לכו מני, עד אחד,

ניטשוני,

כעסו על ריחוקי ושתיקתי.

 

אסור לכם להתקרב או לחבק,

אסור לכם להיחשף לאמת שלי אל מולכם.

 

אסור

אסור לכם להיפגע, אהוביי.

באמת שחשבתי שיהיה טוב

באמת

איקס, מבחינתי

אני חושבת שהגיע הזמן לספר 

אני לא יודעת מאיפה אני יקח כוח בשביל זה

אבל אני חייבת

ועכשיו

בשביל שלא יברח האומץ פתאום

תתפללו עלי

הלוואי ואני יצליח

הלוואי

 

 

לא הפסקתי לרעוד
כל הניצבים הפכו לירוקים ומיהרו לקחת את הגלולה
הפחד פשוט בעבע בי
אז פרקתי לה הכל ובכיתי מול כולם
ופרקתי
והאשמתי
צעקתי
והכי גרוע שהכל נשאר אותו דבר
הפחו עדיין מבעבע
והכל עדיין מטושטש
אני יותר מדי אבודה
יותר מידי

( זה שפשוט לפעמים כל כך קר בחוץ וכל נשימה מכניסה קור לריאות, וזה קצת כואב אבל זה גם נעים והצמרמורת שעוברת בגוף די דומה להרגשה שהיתה פעם כשעוד הרגשתי משהו)

(אני רעה, לכל אחד ואחד בנפרד ולכולם ביחד, עדיף לכולם לברוח כמה שיותר רחוק)

(בלילה הילדות היו יוצאות לחצר ומספרות אחת לשניה איך הן מתו היום והיתה ילדה אחת שמעולם לא הגיעה והן לא ידעו אם לקנא בה או לרחם על בדידותה)

(היום גדלתי קצת)

אני מתרסקת
וזה כואב
לא
‏

I didn't fit.
I was a different size, a different shape. I kept trying to squeeze into a body, a skin suit, that was too small. It rubbed me the wrong way. I blistered. I callused. I scarred over and it kept hurting. I would never fit.
But, really, I didn't want to fit. That's why it was hard.
― Laurie Halse Anderson, Twisted

אני יודעת שזה לרגע, אבל כל כך כואב לי.
אני לא רוצה להתגבר. אני רוצה שזה יעבור לבד.

הלוואי שמי שהייתי רוצה היו מנחמים אותי

בדרך כלל מניחים לי להיות, בשקט שלי, בלי להפריע.
בטיפול, לא נותנים לי.
חושפים אותי לעולם כולו, ואני נשרפת, סובלת.
ואז זה נגמר.
ואני התרפאתי.

אבל במציאות, זה לא נגמר, רק חוזר וחוזר בלי להניח לי לרגע.
מי אני?
אני הכאב.