פורום ריק ומוסתר (עמוד 1243)

שמחה תמיד מוקדש למי שמיתחבר לזה

מילה אחת יכולה לפגוע
לשרוט
להכאיב
להשאיר סימן כל כך חזק
אפילו אחרי כמעט 4 שנים
לעולם אני לא אשכח את המילה הזאת.
לעולם.

לחופריםם סתםם חה.
חה

היא דואגת לי יותר מדי
זה לא נעים בכלל
אומרים שהדאגה שלה תוביל למקומות טובים
אבל עדיין אני לא אוהבת.

"והיא שעמדה, והיא שעמדה..."
ישבו כולם מסביב לשולחן בליל הסדר ושרו.
בפעם הראשונה, סבתא באה אליהם בשביל חג הפסח.
פתאום, מתוך השירה היא קמה.
עמדה, ידיה רועדות, וצעקה:
"והקדוש ברוך הוא יצילנו מידם!!"
כולם הביטו בה, המומים.
דממה.

היא היתה ילדה קטנה, בת שמונה או תשע, כשהשתלטו הקומוניסטים על רוסיה. יום אחד היא הלכה לבקר אצל סבא שלה. הוא היה אדם מאד מכובד ועשיר, עם בית מרשים והרבה כסף. היא נכנסה לבית, וראתה רק את סבתא שלה. שאלה אותה: "איפה סבא? אני רוצה לראות אותו." סבתא שלה ענתה שסבא עלה לגג. בדרכה למעלה היא תהתה לעצמה, למה שסבא יעלה לגג? זה כל כך מוזר...
היא הגיעה לגג. יצאה החוצה וראתה אותו שם. הריחה עשן. ראתה עשן.
"סבא, מה אתה שורף שם?"
"בואי מתוקה, ותסתכלי," ענה לה.
היא התקרבה. הסתכלה וראתה אלפי שטרות של כסף עולים באש.
"למה לשרוף כסף?! הרי זה כל כך חשוב!" היא לא הבינה למה סבא שלה, אדם כל כך מכובד וחכם, יעשה מעשה כל כך טיפש.
הוא ענה לה: "עדיף שיהיה לך סבא בלי כסף, מאשר שיהיה לך כסף בלי סבא... הקומוניסטים, הם באים. אפילו היום הם יכולים לבוא. הם יחפשו אצלנו כסף, ואם ימצאו הם יהרגו אותי."
לאחר זמן מה הם ירדו מהגג. הם ישבו בסלון, היא, סבא וסבתא שלה.
פתאום.
דפיקות בדלת.
דפיקות חזקות.
סבא קם ממקומות ופתח את הדלת. בחוץ עמדו חיילים קומוניסטים, והם דחפו לתוך הבית. תפסו אותו.
ותלו אותו על המנורה שהיה תלוי מהתקרה.
תלו אותו. סבא שלה. סבא הגדול והיקר והאהוב.
"יש לך פה כסף?!!!" פקדו עליו החיילים.
"אתם מוזמנים לחפש..."
הוא ענה בזהירות, ידע שכל מילה לא נכונה והם יהרגו אותו.
"למי שייך הבית הזה?!" עוד פעם החיילים דורשים ממנו.
רגע של דממה.
הפחד גדל.
"לכם."
הם הורידו אותו מהמנורה שתלו אותו עליו.


"הסבא שלי, הם תלו את סבא שלי..."
שנים אחר כך היא בכתה.

ועוד הרבה זכרונות וסיפורים כאלו. מלאים בזוועות נוראות כאלו.

באותו ליל הסדר, הפסח האחרון בחייה, היא צעקה ש"הקדוש ברוך הוא יצילנו מידם."
אמונה כל כל גדולה.
אמונה, למרות כל הקשיים והזוועות שחוותה.
מדהים.

כמה מכל זה מכוון אליי?

הלוואי שכלום ובכלל לא

ובכל זאת

משהו שם עוד מפרפר לו

תקווה קלושה

לרוע? לעצבות?

לכאב?

שוב

אני מתחנן. בבקשה.
אני צריך את זה. לא היה לי את זה כמעט אף פעם.
בבקשה...

אין חושך כואב
כחושך הקר
בו נותרת
לאחר שכבה הנר
שכל עוד היה דלוק
אפשר היה לתקן.

ממה העיניים שלך נוצצות?
סתם מהסתיו, או ששוב בלעת כוכב?
ומדוע אתה בוער?
האם זה מהסוד שאתה שומר?
אם עוד יש בך אש,
עד מתי, עד מתי תצטער?

כל סירות ההצלה טבעו בדרך לכאן
אתה חיכית מזמן
זאת אהבת חינם אפילו כשאין
אין לך למי לתת

אהבת חינם לפעמים מפרשים כחולשה
בשביל מה
שאתה צריך לא משלמים רק מתפללים
גם אם אין מי שיקשיב
כל אהבה יכולה לשבור ולעזוב
כל דבר יכול לכאוב

והסוד שאתה שומר
יותר ויותר דוקר
קו סמוי, לב גלוי, חץ עיוור

כל סירות ההצלה הן כבר בדרך לכאן
אתה חיכית מזמן
זאת אהבת חינם אפילו עכשיו
אין לך למי לתת?

מלריה:

זבוב הרוקד
מעל שלולית דם
וטועם אנשים
בין רסיסי עצם.

ממלא את עצמו בשקיקה
עיני ונוצצות בכח
רגליו הקטנות תופפות
וטביעותיו קטנות הן, לא נראות

ואני רוצה לצעוק
תברחו! החיים
טעמכם על לשונו
הוא הסוף של שירכם

גם אם אחד הוא נשמע
אחד עם הדם,
קרבתו מחלה היא,
הרצח.

ואני משותק, ידי לא נעות
וכנראה זה משום
שבשלולית הדם הבוהק
משתקף הוא כמותי.

היא עוד אבן, היא עוד אבן.
שאיתה אבנה את הגשר.

כשתקראי את זה, דעי שאני אוהב אותך.

|נושך את השפתיים||ממשיך לבנות את הגשר|

אולי כוכבים או ישות רחוקה

אולי אלוהים ואולי זה גם לא משנה

 

גורלו אינו בידיה עוד.

לפעמים נמאס לי מהכאב הזה,

הכאב שבוער כל הזמן.

צף ועולה מעל פני השטח ברגעים הכי פחות צפויים.

מתחפר לו עמוק עמוק בלב, ויושב שם כאין שאין לו הופכין.

כמו אדם שמוכרח להשאיר בחדרו חפץ המאוס עליו,

אם מחמת זיכרונות כאובים, אם מחמת הזכרת חטאי עברו

ואם מחמת כל מה שהיה יכול להיות ולא היה.

במקרה שלי זה גם וגם וגם.

ולפעמים אתה רוצה שהכל ישרף,

ואם לא הכל אז לפחות אתה.

שתשרוף את הכאב הבוער הזה,תוציא תקיא אותו מתוכך.

ולו תשרף בעצמך יהיה זה תשלום זעום תמורת ההפטרות מאותו הכאב.

אך הוא שם, עודנו חי.

לוחש ונושך, מסתתר באפילה.

אפילת הנפש

מצוקי התהום

חשיכת הלילה

שיר בלי קול.

ואתה אבוד ונבוך, נתפס לזיכרונות מעורפלים,

מנסה למצוא מפלט לעצמך,

מנסה למצוא מפלט מעצמך.

אך כמה שתברח, כמה שתרחיק נדוד,

המסע שלך לא באמת יסתיים.

יש הרבה דברים ושדים שאתה יכול (לנסות) לברוח מהם.

כולם, חוץ מאחד,

אתה.

לו גם אם תברח עד המדבר, תפרוש כנפיים ותדאה אל על,

הוא תמיד יהיה עימך, נוכח, נמצא ומזכיר שוב ושוב במנטרה שטנית

את קיומו.

ואף בריחת האלכוהול הארורה לא תעזור, כי לכשתתפקח הוא ישוב,

ויהיה שם ביתר עוצמה וכוחות.

מחייך אליך את החיוך הממזרי שלו, כמו שמחייכים שתי שונאים-אוהבים זה לזה.

ברור לך שאתה חייב לגבור אך בד בבד ברור לך שאתה לא באמת יכול בלעדיו.

ולו רק מהסיבה שבמקום כלשהו התרגלת אליו.

אתה מעדיף שונא מוכר מאשר ספק ידיד לא ידוע.

גם לרע מתרגלים בסופו של דבר (או לפחות משלים את עצמינו שהתרגלנו)

אולי כי באמת פשוט אין לנו ברירה אחרת, המוח מדחיק את הרוע

שהוא לא יכול להתמודד עימו, בסופו של יום גם השכל שלנו מנסה לברוח.

"רובם של האנשים רק שורדים, מעטים מאוד הם אלה שבאמת חיים"

כמה פשוט ככה נכון, חד, סכין ישר לבטן.

לא קהה, חדה, ובקצה יהלום, מלוטש כברק, משסע עצמות,

עוקר שקרים וחושף אמת.

אנחנו עסוקים בלברוח, במירוץ שאין לו באמת התחלה ובטח שלא סוף.

משלים את עצמינו שוב ושוב שתכף- ממש עוד מעט אנחנו שם.

שכמעט הגענו לסוף,

סוף המסלול.

אם רק... ואם רק... 

עוד נגיע לזרי הדפנה,

גם אם אינם אלה זרי המוות,

עטופים בנייר צלופן מרשרש מצופה שקרים מנצנצים

ועלי מלמלה ריחניים.

ואנחנו מתפתים ומתאווים כמו זבוב שנמשך אל האור הסגול

הגם שמשמעותו הוא מוות בעבורו.

אך בעוד את הזבוב ניתן אולי להצדיק בהיותו חסר בינה.

כיצד זה ניתן להצדיק אותנו?

אותי, אותך, אותם.

מכלול של אנשים מכל סוג צבע ומין.

נהים להם אחר הבלתי מושג, ממשיכים כחמור השב אל קיאו,

כעדר.

זה אחר זה, ומדי פעם קם לו מנהיג חדש (או לפחות אחד שחושב שהוא כזה)

על תקן האליל התורן. המוני העדר רודפים אחריו,

רוצים לגעת ולקחת חלק מהאושר המזויף שלו.

עדי כדי איוולות של ממש (תסרוקות כמו שלו, חיקוי צעדיו והבעות פניו וכו')

אנחנו כמו שאנחנו, לא נשתנה בבסיסינו.

העולם ישתנה- הטכנולוגיה החדשה תחליף את עצמה בחדשה יותר,

האדם יציא שיטות חדשות, משוכללות ואכזריות יותר להרוג את עצמו,

בתקווה שיגיע איזשהו קוסם וישים קץ לכל זה בטרם נחריב את עצמינו לחלוטין.

 

"ואין כל חדש תחת השמש...."

זה סתם כי זה אני.

זכרונות חייבים לעבור.

זה לא טוב ורע.

זה טוב מוחלט.

ושיהיה להם טוב,

לא.

יהיה להם טוב בעז"ה!!

ושיזכו להקים בית נאמן בישראל.

גם הרב שמואל אליהו שליט"א בירך.

"מה עוד לא יצאת מזה?"

"כן, אבל לא"

ימים מוזרים ומבולבלים.

ורק אני עוד שוקעת בפחדים שהתגברתי עליהם.

וחיוך זה סתם מתיחת פנים לפעמים