אשכרה עושה את זה...
לאט לאט.
אשכרה עושה את זה...
לאט לאט.
תוהה מה אפשר להגיד ומה לא
ואם תבואי אלי
נישאר כל הלילה
ואלחש לך מילים
שתדעי שאני שלך
ובבוקר תראי
נשאר ביחד
הולכים את הדרך הזו
לתמיד יד ביד
צעדים צעדים
משהו לברוח אליו
הם פה.
ובאמת שאין לי סבלנות.
רוצה להישאר במיטה. רחוקה.
ויודעת שעלולים לצאת עלי אחר כך....
95 ו50.
למה לעזאזל סופרת??
מה נדפק איתי??
סולדת מהרגשה שאנשים מרחמים עלי.
קשה לי בלעדיו... רוצה לקנות חדש... כבר יותר מחצי שנה אין לי...
כמעט אין סימנים ביד.
רק קצת.
כבר שבועיים פחות יום.
יש לי הרגשה שהשבוע יהיו עוד. ואולי שישארו ליותר זמן.
צריכה להתחיל שוב.
בלי להפסיק אחרי כמה ימים.
אולי השבוע אצליח. כחלק מהזמן לא אהיה בבית.
אף אחד לא ישגיח עלי. לא יראה מה עושה ומה אוכלת.
אולי אצליח לחזור לזה..
והשבת הזאת סתם היתה מטופשת.
כמו תמיד.
ויודעת שאין באמת מה לעשות עם זה.
אולי בשבת הבאה אצליח יותר.
תמיד בשבת זה ככה.
ותמיד רע לי אחר כך.
אבל כל התירוצים לא יעזרו לי.
הרגעים שבורחת.
מתנתקת.
מפחדת מכל רעש. מכל תנועה.
מפחדת לבכות.
מפחדת להיות.
(לא להגיב בשרשור הזה)
לשבת בקצה.
מבוהלת.
מחבקת את עצמי.
רוצה להשתגע מטירוף.
לא רוצה להיות פה.
קשה מדי.
מספיק לי הקושי והעומס שלי.
לא רוצה גם את זה על עצמי.
ואין את מי לשתף.
ואין למי לכתוב.
לפחות המקום הזה קיים.
אי אפשר באמת להדחיק את זה.
בסוף זה מתפרץ.
וזה לא חדש
זה כמעט כל יום ככה.
ויודעת שימשיך.
טירוף מזעזע.
אין לי כוחות ליומיום הנורמלי.
בטח לא למצב ההזוי הזה.
שלא בשליטתי.
ואין לי יכולת לשנות אותו.
ומשפיע גם עלי. למרות שלא קשור בי.
ויותר מדי דברים נופלים עלי בבת אחת.
מאיפה בדיוק אמורים להיות לי כוחות להתמודד עם זה???
ממנו בטוח לא.
הלוואי שהיה לי ממנו.
אפילו לא רוצה להגיד לו.
מציאות מורכבת מדי.
משתקת.
לא רוצה את זה.
אבל המציאות מפילה לשם ככל פעם מחדש.
היום יותר רגוע שם נשמע.. אני מקווה...
מותר לי.
נשמעת כמו תינוקת
זה יהיה כיף.
זה ירגיע.
נקודות אור באמצע
וכמה אנשים טובים שמבצבצים ונותנים כח
הוא היחיד שמרשה לעצמי לחפור לו.
עד שיגיד שנמאס לו.
ואז אולי יהיה מישהו אחר. ואולי לא.
הרסתי אותו.
פעם הוא היה רגיש יותר. היום כבר לא.
זה רע.