פורום ריק ומוסתר (עמוד 358)

סתם צעקתי עליה כי אני בלחץ מטורף ומעוצבנת על כל העולם
זה לא בסדר מצידי אבל נו
מה הם רוצים ממני
איך מרגיעים לחץ

אני רוצה שיהיה רגוע בפנים

זה מפחיד לי,
וזה יחסית ממש הפתיע אותי,
למרות שבפנוכו ידעתי שאולי זה יעלה.

וזה כאילו המקום החולה,
שלא רוצה לחזור למדוד כמויות ותפריט ושקילות ואיכסה.
אבל אבל.
אולי זה בעצם המקום הבריא
אני כבר לא יודעת.

ובכל מקרה מי יודע אם זה יקרה ומתי.

יהיה בסדר נכון?

כשנופל לי האסימון שדיאטנית מחר זה אומר שקילה.
הו דמט
יאבאלה
אחרי מלא מלא זמן
כלומר היתה נפילה וזה לא נחשב זה בערך
לא יודעת למה לצפות והחרדה משתגעת
וגם ככה יש מחר עוד וועדה

שאלוהים יעזור כמו שאומרים

כתבת בצורה מדוייקת.

 

אבל בגילאי תיכון לא מבינים את זה עד הסוף. לא תמיד יודעים לעשות את ההפרדה הזו וגם אם יודעים לעשות אותה זה יותר בדיעבד.

גיליתי את זה במקרה.

לפעמים מרוב אהבה

קשה

לדבר

אני כל כך צריכה חורף 

המרחק אינו ידוע
בין הלב למחשבות
מחוגים חדים סוגרים עלינו
מאיימים כחרבות
והזיכרון נופל קבוע
בשעות הכי קשות
איך הופך אדם לגעגוע
כהד בודד בין הקירות

 

בין טיפות כבדות בגשם
הייתי רץ שעות יחף
עד שכל המים יעברו בי
רק אז הייתי באמת
והרוח לי הייתה לוחשת
אתה ילד של סופות שקטות
אם תשמור עליי אשמור עלייך
על דמעותיך היפות

אני כל כך טמאה ורקובה

רק אתה יודע עד כמה

נולדתי מגעגוע

נולדתי מגעגוע

נולדתי מגעגוע

 

זה חזק ומכאיב ככ

היינו לומדים תורה של אהבה. מהעומק עומקים שלה. היה שם כל כך הרבה. והשתיקה, השתיקה מסביב למדורות בנוהל מוצאי שבתות. שתיקה שאף אחד לא העז להפר. היא היתה כל כך יפה, וקסומה ומפחידה. פחדנו לדבר. פחדנו להרוס אותה. והיתה דממה, ורק הפצפוץ של האש נשמע. והרגעים האלה, כמה דקות של לתת לעצמינו לחשוב שניה, לנשום. לשכב על האדמה עם עיניים לשמיים ולהסתכל על הכוכבים והשמיים הכל כך אלוקיים האלה. והיינו כל כך יפים, ואבודים ומחופפים. ושכבנו בחושך, והאש האירה לנו על הפנים, ומי שהיה מסתכל, היה רואה כל כך הרבה יופי. ישבו שם ילדים שכל החיים שלהם אמרו להם עד כמה שהם מכוערים. עד כמה שלא צריך אותם כאן. ופתאום, האור שלהם ממש זהר. הפנים שלהם בערו. הלבבות היו שבורים. ואליהו שכב שם על הרצפה, עם בקבוק עראק ביד, והסתכל בנו. לא דיבר, לא בכה, פשוט הסתכל. ופתאום קם וצעק, בעיניים אדומות וכאובות. הוא היה היחיד שהעז לשבור את השתיקה היפה והכואבת הזאת. האהבה היא בלבבבב! שומעים חברלך?! האהבה שאתם מחפשים היא בלב. תתנו לעצמכם להרגיש אותה. תשחררו, תעצמו עיניים חזק חזק ותפתחו את הלב, תשחררו ממנו את הכמויות של אהבה לעצמכם שיש בתוככם. זה כאן, הוא לקח את האצבע והניח על הלב. שומעים?! זה כאן. 

אבל מי שהסתכל טוב טוב בעיניים, ראה שם דמעות שעולות וילדים שהעולם הפך אותם לגברים והם ממהרים להסתיר אותם. ומי שהסתכל קצת יותר טוב, מאחורי ענן של עשן סיגריות ורסטות, וקשיחות ואטימות ומי ומי, מי שידע להסתכל להם בעיניים ולא לברוח, ראה שם תהומות. תהומות של בדידות וצער ואיבוד .
והשתיקה שהיתה אז.. למעלה מטעם ודעת
רק אלוהים יודע איזה רטט עבר להם בלב, וכמה אהבה, וכמה תורה, וכמה תורה ואהבה ביחד היו שם.
והכוכבים בערו אליהם מהשמיים.

הירח פס דק דק היום והלב שלי גמור גמור גמור
נשבר לי, אני לא בנויה לזה ללהתחיל מחדש בכל פעם הזה.
ניסיתי, נשבעת שניסיתי בכל הכח שלא היה לי, שמחתי כל כך שהצלחתי, וזה לא החזיק אפילו יום אחד. בום. וזה ריסק אותי נגמר לי נגמר לי הכל
מבטיחה שזה לא בכוונה, אני פשוט הורסת הכל כל דבר טוב שעוד היה
למה לעזאזאל היתי צריכה את זה עכשיו
אי אפשר יותר
אני צריכה חורף ולבכות וחיבוק חזק
וחיפשתי באטרף סימן, משו בשביל להרגיש שהלו מישו איתי במלחמה המטומטמת הזאת, ואפילו הירח היה דק
מה מה מה
מה רוצים ממני
ילדה מטומטמת מתי תביני שאפחד לא שם על הפוזות שלך
אני צריכה חורף אלוקים אני כל כך צריכה חורף

(ופחדתי, פחדתי כל כך)

ולך
תסביר לה
שככה
אתה
עצוב לפעמים
בלי שום
סיבה

אבל למה לא סיפרת לי שאת עם רוק פסיכודלי באוזניות. ובכל מה שאגיד לא תשמעי, כי אם את המנגינה שבאוזנייך...

אין דבר יפה יותר
מלאבד שליטה

עוד מעט
הבוקר יעלה
ואני
עוזבת

איך שעוד חלמתי פעם?
איך שעוד רציתי חלומות וברסלב ואת רבינו הקדוש. איך שהיתי ממוטטת על שתי אחוז, וחולמת וחולמת ורוצה קודש.
איך שראיתי יופי בצניעות, איך שבאמת אהבתי את זה.
אני רוצה שוב לאהוב, אני רוצה מישו. אני רוצה למצוא את החופש בתוך מה שהוא רוצה. אין שם שום חופש. אין שם כלום. וגם בחופש אין כלום. אין כלום.
וכל מה שבאלי זה ללכת מפה אחד גדול.
אני רוצה קפה רותח בארבע בבוקר בחוף נטוש וקסום עם מישו. אפילו שלא יהיה קסום, שיהיה הכי מלוכלך בעולם. אני רוצה שיאהבו אותי. בכלל אני רוצה שישכחו ממני, שכולם ישכחו. אני רוצה למחוק אותי לגמרי. אני ,אני רוצה לשתות ולבלוע את הכל ולבכות. ולאכול קוראסון שוקולד ושכל הפה שלה יהיה יבבה אחת גדולה ומלא שוקולד. אני מדברת שטויות אוך
אני רעבה ושונאת את עצמי ואותם ואת הכל
הורג אותי עד כמה שאנשים פשוט עושים לי רע, עד כמה הם משפיעים עלי בכל מילה הכי קטנה שלהם. והם אפילו לא יודעים. ואני אוהבת, באמת באמת אוהבת אבל תשארו רחוק ממני.
אני רוצה יום אחד בית מעץ עם שרשרת כזאת של צדפות על הדלת שהילדים שלי אספו בים שנגור בו. אני רוצה שהחלומות שלי ישמעו קצת הגיוניים.
אני רוצה לבכות ולפרק את הלב שלי על מישהו ואין. וגם לא יהיה. וזה הכי טוב ככה, תאמיני לי. אבל לעזעזאלללל אני מקנאת.
והבדידות מציפה אותי
ואפחד לא יודע אפילו עד כמה זה פוגע וזה מביך להגיד כי זה באמת שטויות
מה אני יכולה לעשות חוץ מלהאנח בשקט
אני רוצה לנגן ולצעוק את עצמינו לדעת על גיטרה עד אור הלילה
אני רוצה שתמיד יהיה חושך
הוא נותן לי ביטחון
ומוכרות
אני כבר הפסקתי להאמין שיהיה לי בית שהוא שלי יום אחד
אני נאכלת ונגמר לי הכח, עוד יום ועוד יום והוא נגמר
אני רוצה חורף סוער ושלא יהיה לי בית לחזור אליו. אני רוצה לבכות על שרע לי ברחוב, אבל לא רע לי, ולא רחוב.
אני רוצה שיהיה לי פריבילגיה, שיהיה סיבה.
אני רוצה שהגשם יכאיב לי, לרוץ ברחובות של ירושלים בחורף הכי קשוח שיכול להיות ושהגשם ישטוף לי את הפנים. אולי זה יכנס קצת ללב. אולי זה יוציא משו מהעיניים.
אני רוצה לא לדעת איפה אני ישן היום בלילה, אני רוצה סוודר ענק להתחבא בתוכו.
אני רוצה לחיות על שקלים. אני רוצה לא להצטרך אף אחד. אף אחד. בעיקר לא אותם.
הם הכי מתוקים בעולם, באמת. אבל לא את זה רציתי
והלואי שיפסיקו לדאוג לי כבר, אפחד בחיים לא יבין את זה, עד כמה שזה מעצבן.
אני רוצה שיהיה לי קצת כח להתחיל שוב מחדש, כי די כבר, נשבר לי מלהבטיח הבטחות וחמש דקות אחרי זה לא להצליח לעמוד בהם, כאילו כלום. אתה יודע בכלל כמה זה קשה?!
זה מתיש מתיש מתיש. ועוד ככ המון דברים.
אני רוצה לשכוח את הכל, אני רוצה איבוד.
איבוד גדול. רוצה שלא יהיה אכפת לי מאף אחד.
ואני הכי בעולם רוצה שבבית שלי הוא יהיה מקום של אהבה שפתוח לכולם, נשבעת שאני יסחוב אנשים לשם ויכין להם מרק תימני רותח כמו שאני לא יודעת להכין וסלט ירקות הכי טרי וצבעוני שאפשר, שחתוך ישר מהגינה שיהיה לנו בבית. ויהיה להם ככ טעם של בית. וכל מי שרוצה באמת יזרק שם, ויהיה לו איפה לישון תמיד. וננגן ונבכה ביחד. והוא, הוא יהיה כל כך דבש. הכי דבש שאפשר. ןהוא יהיה של רבינו, אבל מהאלה השרוטים, המשוגעים לגמרי. והוא יבין, יבין את הכל. ונישבר לאט ונישאר לבד.
אני כבר לא מרגישה שזה יקרה, כבר לא מרגישה שום דבר

ואני רואה את זה, איך שהעולם פצע אחד גדול, וזה בולע אותנו
וזה לא מדלג על אף אחד
על אף אחד

כשנסעתי פעם ראשונה בשבת, הייתי בטוחה שתפגע בי משאית. מינימום משאית. ואם לא משאית, אז אוטובוס. ואם לא אוטובוס, אז אופנוע. ואם לא אופנוע, אז גדר ההפרדה. פחדתי פחד מוות. וכלום לא קרה. היה לנו כיף, נסענו וטיילנו ורעדנו מפחד ומעונג אסור. וכשהפחד עבר ונשארתי בחיים, הייתי קצת מאוכזבת, האמת, שהוא לא בא, הברק. הרגשתי שרימו אותי קצת. רק כשעבר לי הפחד הזה, הבנתי מה באמת מפחיד. הכי מפחיד זה שהשמיים שותקים. שאפשר לחלל שבת, וכלום לא יקרה. כלום. החיים יימשכו. זה, אם חושבים על זה לעומק, מפחיד בטירוף. זה שאפשר לחיות לא נכון, להיות רע, וכלום לא יקרה. צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, זה מה שמפחיד. מה תעשו לי? חיללתי ולא מתתי, מה עכשיו? מאיפה יהיה לי עכשיו כוח לבחור בטוב? לבחור בו רק כי הוא טוב, ולא כי הרע מפחיד. לבחור בטוב האמתי, לא שיש לי מושג מה זה בדיוק אומר. מה שבטוח זה שהוא חייב להיות בכל מקום, בפנים ובחוץ, למעלה ולמטה, אם אסק שמיים שם אתה, ואציעה שאול- הנך.

שירה גאולה)

אני נגמרת פה. זה סוגר עלי אני משתגעת כבר
הם צחקו עלי הם צחקו על זה שאני לא בקטע להתחתן בכלל וצחקו על זה שאני יגור על עץ קוקוס בים ויאכל בננות מהעצים וצחקו שאני מכוערת
תגידו לי אתם מפגרים או מה
לעזאזל זה כל החלומות שלי ההכי הכי חלומות, והם באמת, מי הסכים לכם לעשות מזה צחוק כאילו זה שטויות?! ואי ואני יותר מידי מדברת לא יפה בבית וזה מדביק את אחים שלי וזה מפחיד אני לא רוצה לקלקל פה אף אחד
ואי אבל הם פשוט פוגעים בי ומתישים אותי עד מוות ונפלט לי
ובטעות כל כך התעצבנתי עד שבעטתי בו, וזה כאב לו ממש וראיתי שהוא נפגע וניסיתי מליון פעם לבקש סליחה אבל הוא הסתגר בארון ולא הסכים לדבר איתי ולא הסכים לצאת משם
ואבאלה זה כואב לי כל כך אני לא רוצה לפגוע באף אחד אפילו אם זה אח שלי גיליתי שזה לא רק על חברות, אני לא מסוגלת שאנשים נפגעים ממני זה עושה לי ככ רע בפנים
וניסיתי לפייס אותו והוא לא הוא נעלב
ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב עלזה שהוא הלך לישון בארון למעלה והוא כועס עלי
וזה לא אשמתי, באמת הם עצבנו אותי ברמה שאי אפשר לתאר, אבל פשוט רע לי בפנים שהוא נפגע ואני פוחדת מזה ישלי פחד מפגיעה בילדים, אתה לא יכול לדעת איזה סריטות זה יעשה להם
ואוף אוף אני לא מצליחה בשום דבר ממה שקבעתי לעצמי
ורע לי כאן, כל כך
אני צריכה ללכת מפה דחוף
העצבים שלי לא עומדים בזה יותר
וזה פגע בי, הם אשכרה זלזלו לי בחלומות, כאילו מה נדפקקקק
ובודד לי בטרוף כל כך
אני פוחדת להשתגע

לא כואב לי, לא אהבתי מעולם.

אני מתגעגע
מאד

.
מה לעזאזאל אתה עושה עם כולם מה אתה משגע אותם ככה
ארררררררררר
באלי לצרוח
ורק שתדע שאני גם מפחדת להגיע למעלה ולקלוט שאשכרה לא עשיתי כלום. כלום.
אני גם פוחדת בטרוף לפספס את הסיבוב היחיד הזה
ואני יודעת שאני לוזרית שאני לא עושה עם זה כלום ולא מזיזה תזרת שלי אפילו טיפה בשביל לשנות את זה במשו
אני יודעת שאני לא נלחמת בכלל. אפילו לא קצת
אני יודעת שאני חתיכת חוצפנית וקטנה. ככה קטנה.

אתם עפר. אתם כלום.
למה מי הוא בכלל,?למה מי אתה בכלל?!
כלום. כמוכם.
כלום

הכרתי טיפותיו של הגשם
נקוות בתוכי
יורדות מתחתיי
והרוח קרה ונואשת
הקפיאה אותי
הכבידה עליי
ולרגע יכולתי לגוע
בקצה הכאב האפור
ורציתי לעלות גבוה
לראות את האור
לראות את האור



בודד לי מאד)

אני רוצה גשם. גשם חזק

אני עושה לעצמי רק רע בזה שאני רואה אתזה
רק רע
וזה שורף לי את החיים ואת הלב ואת הדמעות
הפסקתי לבכות ו, ואני כל כך צריכה

עכשיו תורי
עכשיו תורי
לאהוב

מישהו לרוץ איתו בגשם החזק
שבתוכי
תמיד יורד
ולא נפסק

אברהים ענה לטלפון. ותיק בודד שהועבר למוסד אחר דרש בשלומו. אברהים ענה לו, דיבר אליו כבן הדובר אל אביו. משסיים את השיחה הסיט מבטו החוצה, ושאול ידע שהוא ממלט ממנו את לחלוחית עיניו.
"כשאלוהים סוגר חלון הוא פותח דלת," אמר שאול, "כשהוא סוגר בית אבות הוא פותח משהו אחר. ככה זה, אדם צריך ללכת לאן שהחיים לוקחים אותו."
אברהים ניתק מבטו מן החלון. "זה לא החיים שצריכים לקחת, אדון שאול, זה אתה שצריך לקחת אותם."
יותר לא דיברו.
כשהגיעו לתל אביב כבר היה קרוב לשש בבוקר. על כסות הטל של מכונית עומדת כתב אברהים בשפתו את המשפט ההוא,שיימוג כשהטל ייעלם.

אני רוצה להשתכר על חוף בסיני עם נער בדואי בעל עיניים פראיות, לנגן על אוסף החלילים המאובקים שלי אל מול ירח מצרי שיכור.
אני רוצה להיות מסומם מאושר.
אני רוצה לעבוד יחף בחומוסייה על החוף ולהמציא משפטים מטומטמים שמצחיקים לקוחות.
אני רוצה מלא שיער, פרוע, בלונדיני-שחרחר, כזה שעף ברוח.
כי אין ילד שלא חלם פעם על שיער עף ברוח.
אני רוצה לבכות. אני רוצה לבכות כמו ילד חרא שחושב שמגיע לו הכל. אני רוצה להתייפח מבכי, לצרוח, "להתגז'דר" כמו האימהות הערביות שהייתי פוגש בשכם בלילות.
אני רוצה להזיל כל כך הרבה דמעות עד שאתייבש ממחסור בנוזלים. אני רוצה לבכות כאחד שאיבד את היקר לו מכל;
את האושר.

עשרים אלף זריחות)