זה כבר בחינת צער בעלי חיים.
פחח חיים.
הראש שלי חושב חצי דוסי חצי נורמלי. כזו אני.
לעולם יישאר בי החלק של פעם, הוא לא ילך לעולם ממני, וזה קשה לי.
החברה הזו מכתיבה דפוסים מאוד ברורים. כל חברה שהיא, אבל החברה הדתית עוד יותר מכולן.
החברה הזאת מחייבת את כולם להיות אותו דבר, אבל אני לא אותו דבר, אני שונה. ולא כי בחרתי בזה, פשוט כי אני אני.
ומה אם יש בתוכי ילדה קטנה שרוצה לחצות גבולות וקווים? שרוצה לעוף על עצמה, לא על האדמה אלא בשמיים? שרוצה שמה שיש לה בפנים יהיה נכון וטוב. שלא יגידו ההפך. כי באמת זה נכון וטוב. גם אם יש אנשים חשוכים שלא רואים את זה.
ילדה שרוצה שהרגשות שלה לא יהיו אסורים. לא יהיו מאוסים כל כך בעיני אנשים אחרים. שיבינו שכל מה שהיא מרגישה זה בסדר. שלא יגידו שזה לא מוסרי. שלא יגידו, בכלל שלא יגידו כלום האנשים האלו שלא מבינים. כל הזמן יש להם מה להגיד, שישתקו קצת. לא יזיק לאף אחד, אפילו רק יועיל. תשתקו לפעמים, ורק תאהבו. אל תבקרו כל הזמן. אל תנמיכו ואל תכבו נשמות. אש שנכבית לא יכולה להדליק את עצמה.
ואני בכלל, מה כבר רציתי, רק אהבה. זה מה שכתבתי שם, love yourself. והרצון הזה הוא טהור. הוא לא אסור, בחיים שלכם אל תגידו לילד.ה שרוצה אהבה שזה אסור. אל, פשוט אל.
אז מה אם הוא שונה. אז מה. כולנו שונים אחד מהשני וזה בסדר. באמת באמת זה בסדר.
אף אחד לא אשם ברצונות שלו. והרצונות שלו הם הוא עצמו, הם כל מהותו.
הרצון לאהוב ולהיות נאהבים, זה רצון שמשותף לכל האנשים בעולם. לא משנה איפה הם גדלו ולאיזו חברה הם שייכים. זה לא משנה מה הם בחרו לעשות בחיים ואיך להתלבש ומה להיות. בן אדם רוצה אהבה, והוא צריך לקבל אותה. הוא חייב לקבל אותה. אחרת הוא לא יצליח להתקדם, הוא לא יצליח כי אין לו כח שתומך בו.
ובסוף כולנו בני אדם, וכולנו רוצים אהבה, וכולנו רוצים שלום, וכולנו רוצים מקום בעולם הזה, והשוני בינינו לא משנה כלום, כי לכולנו אכן יש מקום בעולם הזה.
ושאף אחד לא יעז להגיד לך אחרת.
(שמעת ילדה?)