פורום ריק ומוסתר (עמוד 381)

ואני צריכה להבין שלכל אחד יש אחריות ואם הוא לא עושה אותה,אני לא צריכה להיכנס במקומו.חלאס לקחת אחריות מיותרת.

אני לא יודעת כלום

ולהראות כאילו הכל מושלם


למה העולם הזה לא אמיתי

כשבפנים הכל כל כך מלא
ומציף

רוצה לצאת החוצה
אבל אין דרך
ואין למי

הוא עצבן אותי ממש
לא יודעת מה להגיב לו
ניחום אבלים זה 😶
ואני בלחץ ממש ממחר
ומחרתיים

ובהצלחה.
ובאמת כואב לי שאת ככה

רק אלוהים יודע מה קורה בלב שלי

הלבד הזה לא טוב לי
הוא כואב לי מדי

אני צריכה לדבר כבר
אני צריכה לעשות הרבה דברים איי נואו

לילה קסום שיהיה

אני מרגישה שאני בקריסה היומית שלי ואני חייבת משהו שירגיע.
אני צריכה דמות מוכרת.אבא לא עונה.אני משתגעת ובאלי לבכות.

אמרתי שבאלי לבכות?
הוא לא יכול.
קשה לי.

בשש בבוקר מפנים את הזבל, אני מזיזה בעיניים עצומות וצועקת תודה
גם כי הערתם אותי, בעיקר כי אתם מוכנים לסבול למעני.
בשבע, הבן הקטן של כהן מתגייס, זה נפלא אני בת מאה כנראה.
הבטן שלי לא רגועה כבר חודש ומעלה, ואני רוצה להרגיע אותה בכל דרך.
ככל שאני יותר לחוצה לזה היא יותר נלחצת. חחחחח
צריך פתרונים פה. צריך.
צריך אהבה בעולם

בגלל שאני בת מאה, זה מדהים. כל האהבות שלי מסתכמות בבריאות ושלווה.

..

תתפלל עלי שיהיה לי כוח לצאת מהפינה הזאת,אפילו רק ללכת למטבח להכין אוכל לשבת,זה כבר יעשה לי יותר טוב,אני יודעת.
למה זה כזה קשה

רוצה לכה דודי בשדה

אני חייבת להתפרק ולהיבנות לבד

אבל אין עירוב.

פשוט נראלי לברוח קצת בדחוףף

יותר מידי מילים ותחושות.
קשה לי.

ירח
שמיים
אדמה
דמעות
עוד מלא מלא דמעות


אפשר כוח?

אני נמרחת כל כך,בחיי.

הצעד הזה של,לקום למקלחת,לקחת את התיק וליסוע,כל כך קשה לי.
כל. כך.

ויש לי לעשות הרבה שיחות טלפון,
הלואי שלא יפגעו מימני אבל באמת שקשה לי להכיל עכשיו אפילו את הדבר הכי קטן שיש.
באלי לבכות המון.
אני רוצה חיבוק.
רוצה להיות ילדה חסרת דאגות,עם עיניים חולמניות שכל מה שהיא רק רואה בחיים שלה,זה את אבא ואמא החזקים שיעזרו לה לעבור כל דבר.

אין לי מכלום.
אין לי.
קשה לי.
אני באמת באמת באמת רוצה חיבוק
רוצה משהו שירגיע
העיניים שלי צורבות

כי אני באמת בסופו של דבר,הכי לבד שיש.
העשייה משכיחה קצת דברים אבל הלב שלי כואב הכי שיש,ככה,מגעגוע.
וכתבתי לעצמי שאני רוצה חבר,רק כדי לקבל את הכתפיים החזקות האלו להניח ראש.
לא רוצה זוגיות.רוצה אהבה.
רוצה מישהו שיקבל אותי ושאשכרה אסמוך עליו.אסמוך.
ואאמין בו.כמה שזה קשה.כ מ ה .
אבל זאת אהבה מטומטמת בסופו של דבר,שזה לא בתוך קדושה וזוגיות.
איה.
הלב,אוי הלב....

המקום הזה של,להרגיע,לתמוך,להבטיח שיהיה טוב אחרי ההתחלה הקשה.
הלואי מישהו שמבין עם איזה דברים אני מתמודדת, היה אומר גם לי את זה.
להיות ילד בוגר זה מפחיד,מאוד.
אף אחד לא מרגיע אותך.כולם בטוחים שאתה מתמודד כל כך יפה עם החיים.

אין לי מיטה נורמאלית להניח עליה ראש לשעתיים הקרובות
נו גם ככה עוד שניה קמים
עייף לי כל כך,אני כבר לא רואה בעיניים.
הלואי היה קל לנתק את הלב ולברוח,לברוח הכי רחוק שיש ולחיות בתוך החלומות שלי.
איך אחרי דברים טובים,מגיע הרע הזה שמנחית לי את הכל.
אני מרגישה שאני רוצה להיכנע עוד לפני שהתחלתי.
קח מימני את האחריות הזאת
וקשה לי לחייך ולחבק ולהכיל
טאטע
כמה להכיל

הכל עובר

אני מפחדת.


ואני כותבת פה הרבה לאחרונה....אולי זה לא טוב לי.לא יודעת.אבל קשה לי,באמת שקשה.
ואין לי כוח לפרוק את זה לאנשים כי אף אחד לא באמת יכול להבין.
הנחמה היחידה שלי זה שאני יודעת שמה שעשיתי,זה הדבר הכי נכון שיש.
מעבר לזה,לא רואה כלום.

רק
תגיד
לי
מי
יחבק
אותי
ויבטיח
שאני
לא
אכנע
בסופ.

כשמרגישים את האדם כפי שהוא,
זה יותר טוב מכל דבר אחר, גם אם הוא בעל מצג יוצא מן הכלל

בתהילים במזמור פ"ז

רואים שיש פסוק שמוזכר בו כמה עמים - כל אחד מהם - על פי השקפת התורה - קשור למהותו של עם ישראל באיזושהיא דרך - ("אדום" למשל אינו קשור במהותו, גם אם הקירבה שלו גדולה והוא אפילו נקרא "כה אמר אחיך ישראל" "לא תתעב אדומי כי אחיך") - אלו קשורים במהות (חלקם מפורש במה שנמצא במסורת, חלקם אני פירשתי במקומות אחרים, וחלקם יש לי פירושים אף על פי שלא אמרתי, כי את הפירושים לא אומרים "חופשי" סתם), והתורה אינה מתביישת להציג את בני ירושלים לידה "אזכיר רהב ובבל ליודעי,...זה יולד שם. ולציון יאמר - איש ואיש יולד בה"

איך אפשר לחיות בלי מקום להיות באמת שייך בו.
איך מתמודדים עם געגוע למקום שהייתי שייך אליו ונהינתי בו וכבר אי אפשר להיות שייך אליו

ולמה אנשים מדברים איתי, אני בנאדם מטומטם ולא נחמד עם 0 הבנה חברתית

יהיה בסדר אח יקר

 

אתה טוב!

 

לכולם יש בלאגן.

נכון לא לכולם הוא באותו סדר גודל.

אבל עדיין זה נורמאלי וטבעי.

 

כל כך כואב להרגיש תלוש.. לא שייך לשום מקום

 

והחומה הזאת רועדת, על מה היא מגנה

(על געגוע ישן, על רגשות מפוחדים, על שקט שכבר נגוז)

 

ימים של שקט.

 

כולם אומרים לי שאין עניין לעשות תואר. לכי תנצלי את הכשרונות הטבעיים שלך, מה שאת עושה ועושה לך טוב. אבל בפועל-

כי צריך גם לרצות את ההורים ולהראות להם שכן בטח אני משקיעה בעתיד שלי ועושה קורסים. וצריך גם לתת מקום לדרישה שיש בי, לכתוב ולהתבטא ולדייק מילים ורגשות באותיות משורבטות בעקימות. ו אני נהנית מלעצב דברים, אבל עובדה שאין לי בזה עבודה. ואני רוצה בכלל ללמוד. הייתי מוותרת (ואני כן) על כל כך הרבה בשביל היכולת ללמוד בשקט בלי בעיות פרנסה וכאלה.

הרווחתי בערך 1200 מהספר האחרון שהוצאתי. לקח לא מעט שעות עבודה, אבל זה שעימדתי ועיצבתי אותו בעצם נתן לי את זה כתשלום ללא תשלום מס נוסף וזה. זה נהדר כי זה אומר שכנראה יש לי עכשיו יכולת להשיג מחשב נורמלי שאפשר להתקין עליו אינדזיין ואילוסטרייטור בלי שהוא יקרוס. שימושי יותר מאשר לחזור הביתה כל יום. למחשב שלא מסוגל להחזיק אותם. אולי-אולי תהיה לי ס"ד ואצליח למכור עוד שלושים עותקים? זה יתן לי מספיק כדי לקנות פרוייקט השו"ת וזה יעזור לי ממש.

 

אני אמורה בכלל ללמוד למבחן שבחמישי. יש לי עוד שש מאות עמודים שכמעט כל אחד מהם כולל תהליך שצריך לזכור בעל פה וחמישה מושגים חדשים. אבל אני באמצע חולין ולא למדתי משנה של היום. וחק"ל. ו אממ שכחתי כבר איך זה כשצריך לוותר על הלימוד בשביל זה. זה מוזר וכואב וחסר ולא מרגיש נכון. ונחוץ.

אוף.

היום בעבודה הוא העביר אותי לאולם השני. פחדתי ממש. מסתבר שבצדק.
(מצחיק איך אפשר להכליל אנשים לפי לבוש. רוב הנשים עם הפאות בצבע מסוים הן נחמדות. רוב החסידיות עם כובע כזה וכזה יסתכלו עלי בשתיקה מתנשאת. רוב הליטאיות עם פאות-האירועים האלו, בחתונות שאתה לא יודע מי נשוי ומי לא כי כולם נראים אותו דבר, נו, אלו שבקלות יהיו ראש סמינר, יגידו לי כל הכבוד על זה שאני לבושה בצניעות ולהביא חברות שלי. חוצניקים - יש סיכוי שיביאו טיפ. השאר לא. נו מי צריך יותר ממינימום)
רעש. רעש. מלא רעש. מלא נשים חסידיות. *****-*****, לפי הברכונים. אחריות על שלושים איש. הכל מלא. לא מרשה לי להוציא יותר מארבע מנות בפעם. מעיר לי שוב ושוב שאני איטית ועובדת לאט. לרוץ שוב בין מלא בנות. סליחה? סליחה? לנסות להציע לאנשים אוכל. לרוץ להביא עוד שתי מנות מהמטבח כשכבר התחלתי לפנות. רעש. עוד רעש. אני לא יכולה עם זה. זה מרסק אותי מבפנים. מי בונה אולם עם הד? בזמן החופה ואחריה לא הצלחתי להפסיק לרעוד. להשען על המגש כי איך אפשר לעמוד ישר ככה. לזוז ימינה. שמאלה. קדימה. לתת לכולן מעבר. למה מכאן אבל? נו תוציאי מנה ראשונה כבר. אנשים מתחילים לפנות ועוד לא סיימתי. אין מצב אני מצליחה לתפקד פה עד הסוף. יש לי שלושה שולחנות. הגדרתי אותם מיד אחרי שהתיישבו וצדקתי. השולחן של אלו שיתעכבו ולא יתנו לי לפנות, גם אם כבר ברכו ברכהמז. השולחן של אלו שיהיו נחמדות ויעזרו לי. השולחן שלא יהיה לו אכפת מכלום ויתנהגו כאילו אני סתם קיר או רובוט. אלה של השתיקה המתנשאת, נו.
כל כך הרבה רעש. הבעיה עם פיצול קשב היא שבסופו של דבר, אם יש רק מגרה אחד, הוא ישתלט על הכל. מאתיים ארבעים אחוזי רעש. כבר עדיף את המוזיקה העוצמתית באולם שלי.
מישהי מציע לי עזרה. תוהה אם אני נראית עד כדי כך גרוע. מסתכלת על השולחן. מסתכלת על המראה. כן. בסוף הערב מישהו שואל אותי אם מעבירים לכאן רק את הגרועים. אני צוחקת, אבל.
אין לי מושג איפה כלום באולם הזה. אני חדשה כאן בעצם. ההדרכה היחידה שקיבלתי היתה יחד עם כולם, במקום חמש יש שמונה ובמקום שלוש יש ארבע. יש. עוד עבודה.
איכשהו הצלחתי. מפתיע. התיישבתי באוטובוס וכבר לא הצלחתי ללמוד או משהו. פשוט לשבת ולחכות שאגיע קרוב לבית. למה כזה קשה לקום.

אני רק בעמוד שבע מאות. יש לי עד שמונה מאות שמונים. ואז מבחנים. לעבור על הרשימה של נושאים ותהליכים שתמיד מופיעים בבחינה. שני שלישי רביעי. נצליח? אני שואפת למעל שמונים.

צריך מחר לנסוע לירושלים מוקדם. לאסוף את הספרים שלי.
פתאום קלטתי שאין לי איך. אין לי איפה לשים אותם בזמן העבודה והם ממש לא באים איתי למטבח, הם יהרסו. תכננתי לשים עם ההורים אבל הם מתכננים לטוס או משהו.
מה? אני לא אשיג אותם, כזה, לתמיד, רק כי התנדבתי לקחת את אח שלי היום? גם בשלישי יש לי עבודה. לא נעים לי מבית הדפוס. רק ברביעי אין, אבל כנראה צריך להיות בבית כל הזמן הזה, כי ההורים לא יהיו כאן וסבא וסבתא בבית החולים. ואחותי תלך לרקוד ולהשתכר בחוץ או מה שזה לא יהיה. יש לי תמיד דיווחים מהסטטוס שמעלים לה. כיף.
צריך גם להחזיר דברים מהאולפנה. אין לי כח. אני רוצה לבכות. לא למדתי כל היום. ופספסתי מנחה כי העבירו אותי אולם, מרגע לפני הפסקה לרגע אחרי. כואב לי הראש. צורב לי עדיין מזה שלא התפללתי. לא יודעת למה. זה חסר לי. אני רוצה דף יומי. ומשנה יומית. ו תהילים יומי. וחק"ל. ורשבא יומי. וללמוד קצת, כי אפשר.
צריך להתחזק איכשהו. צריך ללמוד למבחן. אני בעיקר רוצה כרגע ל-
עזבו, אין לי כח לכלום. ברמה מביכה ומרשימה בהחלט.

אני לא מוכנה. אני כ"כ כ"כ לא מוכנה. והבעיה היא שבמקום להניע אותי לפעול זה משתק אותי הפעם.

באוטובוס ראיתי בחור. זא, הוא ראה אותי קודם, ולראיה הרמתי ראש סתם כי הוא בהה בי.
בחור חרדי צעיר, אולי בגיל שלי אפילו. חולצה לבנה, חליפה, כובע. לא הבחנתי ביותר פרטים.
והוא מנסה שלא להסתכל. רואים עליו את המאמץ, את ההסטה של הראש שחוזר כמעט מיד. את הכאב הזה בעיניים, את המאבק הפנימי.
רציתי לעבור מקום, להקל עליו, אבל המעבר היה חסום על ידי עגלה. בעיה. אי אפשר לרדת גם. ואני יושבת הפוך והוא בלוכסן ממני ו אממ אוף.
(וזה אפילו לא שלא הייתי צנועה או משהו. הייתי עם שחור שחור, ארוך, בגדים נורמליים ולא צמודים, שיער אסוף, הכל. אבל,)
(זה קטע כזה של להיות שמן, אנשים תמיד מסתכלים עליך, מסיטים מבט. ובאירוע היום הוא הסכים לכולם לקחת חמש עד שבע צלחות בפעם ורק אותי הוא הגביל לארבע, "שלא תשברי, את יודעת את הנהלים", וכל פעם שראה אותי בפינוי עם ערמה של עשרים צלחות עשה לי פרצוף. אני יכולה להיות שמנה ועדיין לא להיות חלשה ממש, אתה יודע. עובדה שסיימתי שלישית אתמול, מתוך חמש עשרה, וזה כשעזרתי לעוד מישהי תוך כדי.)
כשמישהו עלה לאוטובוס והתיישב לידו הוא ניצל את ההזדמנות לברוח פנימה ואז המכשיר קצת הסתיר. וכל כך הזדהיתי עם המאבק הזה, של ליצור לעצמך משהו חיצוני מגביל. ועדיין הוא הסתכל.
והורדתי ראש והסתובבתי לחלון ונעמדתי וירדתי למטה וכלום לא עזר. ויש לו בעיניים מבט נואש, של מישהו בוא להציל אותי, ולא היה לי מה לעשות. וזה כאב לי. ממש.

אוףאוףאוף

זאת לא היתה החלטה חכמה

אבל מה יכולתי לעשות, לא ללכת למסיבת הסיום שלו? מי ילך? אבא ואמא? הם לא כאן בכלל,

ואחותי הלחיצה אותי ממש, ובכללי כל היום הזה

סוףסוף יש לי מחשב ואני מסוגלת ללמוד, אבל זה לא מספיק

(למרות שהמקלדת שלו נהדרת)

 

הסיבה היחידה שהצלחתי לקבל ציונים סבירים עד עכשיו היא שהכל היה מרחוק

יכולתי להבחן בעמידה והייתי צריכה גם ככה על המחשב, אז.

עכשיו אני אמורה להבחן בחדר, סגור, עם עוד אנשים, בישיבה, על כסא, בחומר סגור, ולכתוב הכל עם עט על דף

הכתב שלי לא קריא בכלל אבל, יש סיבה שהיה לי פטור בבגרות

ניסיתי לכתוב להם היום את ההקדשה וזה לא היה קריא בכלל, אפילו אני לא יכולתי

מזמן לא ישבתי יותר מחמש עשרה דקות רצוף, אני לא יודעת איך עושים את זה בכלל

אוף

אין לי כח להכשל על זה

אני מודעת לזה שאגיע, אסתכל על השאלות, אקלוט שאני לא יודעת כלום,

בסוף אאלתר איזה משהו ואקווה לטוב

אבל

 

פעם קודמת הרגשתי שהלך לי מעולה וקיבלתי שמונים

הפעם אני מוכנה יותר מבחינת מה רוצים ואיך, אבל אין לי מושג בחומר

וזה מטופש כל כך, למדתי עשרות שעות, ולמדתי באמת, לא סתם קראתי או משהו

קראתי ושיננתי והמצאתי סימנים וחזרתי בעל פה על תהליכים ו כלום

אני רוצה מבחן בית, חומר פתוח, שאוכל לעשות בתור עבודה ולא בתור לשנן הכל

אני יודעת את החומר! מעולה! למדתי וחזרתי ותרגלתי ועשיתי כרטיסיות ו הכל בערך! פשוט לא בעל פה ולא זוכרת כל אחד מאלפי התרשימים שיש בספר

 

הנה עכשיו ביליתי חצי שעה על לומר שאני אכשל, מישהו אמר נהא"ע?

אני רק חושבת עליו ומתחילה לבכות
אין לי מושג. בכלום. לא משנה כמה למדתי, תמיד צריך לדעת עוד ויותר.

למה אני עושה את זה בכלל. מי צריך המרה לתעודת בגרות. תושבע זאת מגמה נהדרת. זהו, סיימנו תיכון, מי צריך תואר, נלך ללמוד תורה ונסתדר איכשהו. ד' עוזר.
(אבל עדיין אני רוצה מעל שמונים. ודי צריכה. טוב?)

הקטע הזה שלילה הוא דבר שמציף הכל

אבל אני מוצפת גם ככה,

 

קצת בא לי להתכחש רגע לכל העולם

ללכת למצוא פינה לעצמי, ללמוד,

(זה דפוק כ"כ, למה זה כמעט הדבר היחיד שמרגיע אותי וגם אותו אסור לי לעשות)

(אפשר להתעלם מזה פשוט)(נו.)

 

אני רוצה אוצר

אוף

למה זה כזה יקר

למה הכל כ"כ יקר בעולם הזה

וכן לא צריך כסף כדי ללמוד, אבל צריך כסף כדי ללמוד בנוחות ובקלות ובזמינות ובלי לצאת בלילה ולהתגנב לבית המדרש

ולא צריך כסף כדי ללמוד אבל צריך כסף כדי ללמוד בישוב הדעת,

צריך כסף כדי ללמוד בלי שיעשו לך פרצופים ויצחקו עליך

[ואיך זה שהשנה כולם אומרים לי מה זה בזבוז לכי ללמוד

ועל שנה הבאה כולם אומרים שזה רעיון נוראי]

 

[פעם אחת, פעם אחת, קצת לפני פסח של שנה שעברה

אבא אמר לי שהוא חושב ש אולי המקום שלי באמת לא שם

ועדיף לי ללכת לכיוון תורני או של הוראה או משהו

לא חושבת שהוא צודק, אני גרועה בזה

אבל עדיין, פעם אחת שאבא אמר שאולי עוד יצא ממני משהו]

 

 

 

הקטע הוא- בסופו של דבר, *באמת* אין לי מקום

כי, טוב, נו, אני לא "פמיניסטית"

להפך

אבל... אני לא חושבת שזה צריך לסתור לימוד מעמיק ואיכותי

ו אני לא חושבת שיש בעיה שלימוד גמרא, כל עוד הוא לא סותר ולא בא על חשבון דברים אחרים

(ובאני חושבת הכוונה היא גם בהתייעצות עם רבנים וכו)

וזה לא סותר את זה שאני רוצה שבעלי ילמד תורה

(המשפט הזה בכללי גורם לי להרגיש ילדה קטנה להפליא, ו זה נכון, אפילו שמונה עשרה לא יהיה לי רוב השבוע)

וככה יוצא שאני מותקפת מכל הכיוונים,

מהבית (מעניין) שאומרים שאין עניין, שזה בזבוז זמן, לכי תעשי תואר או משהו

מאנשים שמכירים ואומרים מה לא הם פמיניסטים זה מסוכן

מאנשים שמכירים ואומרים שאם כבר למה לא שם או שם או שםפ

מאנשים שסתם מאוכזבים ממני כי לא לקחתי את עצמי בידיים השנה ולא הלכתי ללמוד

מאנשים שנמנעים מלדבר איתי,

(מאנשים שכל מעט ההערה שהיתה להם כלפי נעלמה ברגע ש)

(אנשים ששומעים שאני עובדת שם, ואומרים, מה, אבל יש קטע שבו זה מעורב, לא מפריע לך?

וכן מפריע לי ועד דמעות לפעמים ולהתרחק ולשבת בצד ולשמור מנחה להפסקה כדי להתחמק, אבל מישהו צריך לממן לימודים והי זה לא יהיה אתם, נכון? אז אין בררה,)

(מאנשים ששומעים שאני עובדת שם ואומרים מה תמצאי משהו אחר משהו שבו תוכלי לעבוד כל יום כל היום ולקבל יותר ממינימום וגם זה בקושי

אבל הכל כל כך מוצף ומלא ברעש ואיך אני אמורה בכלל והרי יש לי רק שבועיים עכשיו ושבוע של ימי עיון וחודש ואז מתחילים לימודים)

 

והבעיה היא שכולם כל כך צודקים, פשוט, מה יש לעשות, לא רוצה לזרוק מכאן ולא רוצה לזרוק מכאן,

אבא.

העצה שלי בשבילך (מקווה שהיא מתאימה) היא להחזיק מעצמך... להאמין שאת חזקה, לבחור דרך וללכת בה... אל תתני לדיבורים של אנשים להפיל אותך ואני יודעת כמה זה קשה
תעודדי את עצמך שהסוף יהיה טוב ושווה את זה ושיש לך כוחות ועוד את הולכת להפתיע את כולם
זה החיים *שלך*. זהו זה.
בהצלחה❤❤❤

(ולילה הוא זמן שדורש חיבוק. ואין כמו חיבוק של תי"ח בתקופה הזאת)

אני מחפשת מילים ו מאיפה, אבוד לי כל כך

אני מרגישה קרועה בין הרצון לבין המציאות, בין ההשתוקקות היותר עליונה ל-

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ובכלל, אני כולי שקר, ולא מדויק לי ולא טוב לי וצריך מישהו שיקח אותי בשתי ידיים וימשוך בחזרה

ו איך

אין

אי אפשר,

 

ומגיע לאנשים כל כך הרבה יותר ממני ואני לא מצליחה לתת להם,

ולא מצליחה לדייק את עצמי לאמת

וככה יוצא שמשתמשת בביטויים ש פשוט לא נכונים, אבל אני לא מוצאת, אין לי מילים,

(אני צריכה לעלות. כמה אפשר כבר,)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני רוצה אמת.

אני רוצה חיים.

אני רוצה ללמוד.

אני רוצה שזה לא יפגע באנשים אחרים.

|הולךלדפוקאתהראשבקיר,כדישלפחותהדמעותיהיובצדק|

וגם בכלל לא לגיטימי להתלונן, אתם מבינים
מרגיש לי שהחיים שלי הם אוסף של פתרונות נקודתיים
הבעיה היא שזה לא באמת יכול לגשר על פערים

אין לי כח להשאר כאן, זה הזוי, למה זה הגיוני שבפעמיים שיצאתי הצליחו בארבעים ושלוש השניות (במצטבר) שיצאתי לבחוץ להעיר לי על זה ועל זה ולומר שאני לא בסדר כי זה ושאני צריכה לעשות את זה

[אני עוצרת לרגע לנשום ומנסה לשתוק, רק לרגע, אבל כל פעם מתכווץ לי הלב ואני נרטבת שוב ומשחררת רגע ומנסה עוד פעם להגיע לרגע של שקט פנימי]


(כן בסדר תגידו שהבעיה בי, אתם צודקים, אדם נורמלי לא אמור לבכות תשע פעמים ביום, אבל אם זה קורה רק כאן ורק כשאני יוצאת אליכם אולי הבעיה לא רק בי)(אם כי ארבע מתוכן באמת לא היו קשורות. ועדיין.)


הדבר הנכון לעשות הוא לנסות ולהצליח אבל משהו בי קורא פשוט לעזוב הכל ולהכשל בכוונה ולומר טוב מה נעשה ולברוח לאיזה מדבר,
וזה לא יקרה, אבל, הלוואי שהיה כואב לי קצת פחות כש,







[הדבר הנכון לעשות הוא לחזק ולעודד ולומר שהכל טוב ויהיה בסדר ונצליח. אבל אני רוצה להיות ילדה קטנה ולברוח ולחפש אדמה אמיתית, לחה, ו לא לבד,
אין לי מושג איך ו,]

הבטחתי לעצמי שעד ראשון אסיים את תוכנית הלימודים
השאלה היא האם להשלים בסמסטר הקרוב את הממ, כימיה או להתקדם בחומר המעניין
אין לי חשק לשניים הראשונים, אבל כנראה שזה כדאי. אוף



(אני לא אוהבת שבתות כאלו. בכלל. בכלל. אני מחזיקה חזק כבר שבע שעות שלא לבכות, ואחותי לא נרדמת ואף אחד מעל גיל בר מצווה לא כאן אז אין איך. קשה לי ואני לא יודעת איך מתמודדים עם התקופה הזאת, זה קצת להוריד את הראש ולשרוד וקצת להאבד)


[למה אמרתי ל**** שאין לי תוכנית? זה לא נכון, יש לי. אני סתם לא אוהבת אותה כי היא לא האידיאלית. נו. מילא. סתם גרמתי לו להרגיש רע עכשיו. לא מילא. אוף.]




(אני רוצה לעלות וכבר חודש וחצי כמעט שלא עליתי וחסר לי בית)

בשבת הבנתי משהו

כאילו

|נושם עמוק|

זה מורכב קצת.

 

|מנסה לסדר את המחשבות שהתבלגנו מלאמלא מאז|

מה שחסר לי

בסופו של יום

זה כנראה העניין של עבודת התפילה

זא, בהכי פשוט וזה, זה מה שמגביל- 

את הכל בעצם,

ואני מכחישה את זה כי ההשתוקקות שבוערת בי היא ללימוד, לא לתפילה,

אבל אני עורגת לתפילה, לא ללימוד,

|מצייר מחדש את הגרף של ההבדל בין השתוקקותערגהכיסופים| |מהנהן|

אבל

בשביל זה

צריך

ל-ה-ת-ח-י-יב----------

 

 

 

ו 

אממ

כן.

רוצים קצת נחמה

תן לנו
ימים
של שקט-



קיבלתי היום שיחה מה*****
הזכירו לי שאני צריכה לשלם מתישהו 6000 שכל לשנה הבאה
מאיה לי
אוף
למה זה כזה מורכב

ולמה זה כזה מורכב
אמא אמרה לי להסתכל על ***** ופשוט אמרתי כן לא באקראיות ודי נתתי לה לבחור מה היא חושבת שאוהב
זה לא קשור אלי, אני אוהב מה שאקבל ולא אוהב מה שלא אקבל
זהו
ולמה היא אמרה שהיא אמרה שאמרתי את זה
אני ממש ממש לא מוכנה לעשות את זה
אמרתי שאני מוכנה לתת לה לנסות לשכנע אותי, זה שונה
אוף
אמא גם אמרה שהיא אמרה שנלך בחמישי בערב ל
ותהיתי אם מישהו מתכנן לעדכן אותי מתישהו על מה שקורה או שפשוט אני אמורה לקבל הכל ברוהק
ואין לי, אז זה די קשה



די לא למדתי כלום כל הזמן האחרון
זה קשה לי, אבל אני לא מסוגלת להתרכז
אני קצת מפחדת מחמישי


קצת מוזר לי


עזבתי את העבודה כי אמא אמרה שצריך ועד עכשיו לא עשינו אפילו משהו אחד בערב
יכולתי להרוויח איזה 500 שקל רק עד עכשיו
אני צריכה את הכסף הזה, הייתי אמורה להשיג בשלושת השבועות האלו שכל לחודש וחצי של עד בין הזמנים
וזה לא שתשלימו לי אותו, נכון? אתם לא תשלמו עלי כדי שאני אלמד בראש פנוי ובלי דאגות כלכליות
או שאת מעט הכסף שיש לי נוכח לשמור לאחר כך
וגם ככה באמת שלא אכפת לי ומצידי תבחרו הכל לבד
אז, למה

מצד שני הי כבר ארבעה ימים שאף מישהו שעליי בתפקיד לא זלזל בי בגלל איך שאני נראית
כשאני לא יכולה לעשות כלום כי אני דפוקה ויש לי הכרת הטוב וחוסר ברירה
הידד


אני רוצה ללמוד ואין לי ריכוז
אני לא מצליחה להתפלל
אנשים מאוכזבים ממני כל הזמן
די כבר קצת אבוד לי, אני לא יודעת


למה אני אדם כ"כ רגיש
בהודעה שקיבלתי מ********* היום קלטתי את זה פתאום
למה היה צריך להבהיר את זה כ"כ אלמלא
ו
אוף
לאידעת~


בסמינריון היו מלאמלא בנות חמודות ומתלהבות וזה היה נחמד
עכשיו אני בבית ויש פה קירות ירוקים בהירים וקולות של סרט מבחוץ ומזגן שפועל ורעש רקע כללי לא נחמד כזה


אני רוצה (צריכה?) מישהו ש
אבל
איך אפשר

חנוק לי
אני רוצה משהו שיגרום לי לחייך ולצחוק ובאמת
אולי פשט חדש במקרא, לא יודעת, בשבוע האחרון יש לי רק מלאמלא קושיות, שזה נחמד, כי בסבב הבא אולי יהיו לי תירוצים
אבל אני רוצה פשט
אני רוצה פשט
פשט, למען ד', פשט פשוט מתוק כזה

קשה לי כש
אני בחיים לא אגיד את זה, כי, טוב, אני
אבל קשה לי

שורף לי אבל לשתוק

בחצות לגיטימי לבכות
עוד מעט, עוד קצת, בקרוב -
אני רוצה לעלות.
חסר לי,
הייתי צריכה לעלות בחמישי או משהו
אוף
אין לי כח
אני רוצה
ו למה בכלל משנה אם אני רוצה משהו

פעם היתה לי מחברת עלבונות
הייתי אוספת לתוכה כל פעם שמישהו היה אומר משהו, כדי להראות שזה לא כזה גרוע
אבל היא היתה מתמלאת די מהר, אז גנזתי אותה והתחלתי למלא אותה רק בכאלה שאווים או נדיירים.
בארבע שנים האחרונות לא השתמשתי בה, זרקתי אותה איפשהו בארון
לפני חודש בערך מצאתי אותה
מדהים כמה דיברו כנגדי פחות בחריפות אז
אולי כי לא התעסקתי בנושאים גדולים כמו בניין המקדש ועליה להר הבית

הנקודה היא אבל שזה עניין של אנשים
כי כשאנשים היו כותבים משהו נוראי בדרכ לא היה אכפת לי
כי מי שהיה מכיר אותי היה כותב בעדינות ויודע שאני אפשר את זה כמספיק קיצוני בעצמי
אז מתישהו כבר לא פגע בי כשבני אדם דיברו בחריפות, רק בעדינות
אם מישהו היה אומר שזה אולי קצת לא בסדר, הייתי מפרשת את זה בתור ממש ממש לא
הבעיה היא שלפעמים באמת הייתי רק אולי קצת לא ממש בסדר


מפה לשם אחרי המאמר על ****** וחוסר המענה, די איבדתי את הרצון לרשום דברים כאלו
ולפני שבועיים זרקתי אותה




בכיתה י' כתבתי תגובה כלשהי על קטע של ש***ה
וראיתי שהיא סימנה אותו בכוכב
וזה טלטל אותי, כי פתאום הבנתי שאנשים שומרים דברים שעשו להם טוב, כדי לעודד את עצמם
וזה טלטל אותי, כי הבנתי שאמרתי משהו שעשה למישהו טוב
ואז בערך כל החיים שלי התפרקו ואיבדתי כל אחיזה לממ והציונים שלי ירדו פלאים, אבל לא בטוח שזה קשור
עד כאן שעת סיפור להיום אני הייתי בתוך בני ישראל ואתם אנשים משועממים שמשום מה קוראים כאן לילט

תכף נקרא ונצחק על כל זה
ככה אומרים, אני עדיין קוראת מכיתה ג' ועצוב לי

(הכל נתפס ככה? אבל,)
(למה אני לא מסוגלת לבטא את עצמי ולהעביר דברים כמו שצריך ואיכשהו הכל נגמר בהכללה כזאת)
(ו,)
(תכף חצות, די, תתבגרי)
(תעצמי עיניים, תתעלמי לרגע מהכאב, תנסחי מענה נורמלי)
(לד',)

מפחיד לי קצת

אני מפחדת קצת משנה הבאה כי ברור לי שתהיה התדרדרות כלשהי

ז"א, אני לא באמת יודעת איך ללמוד עם אנשים,

אני לא באמת יודעת איך *לדבר* עם אנשים, למען ד',

אני לא מסוגלת להקשיב לשיעורים, אני צריכה לימוד עצמי, מקסימום חברותא, ו זה הכי הרבה לימוד עצמי שמצאתי ועדיין יש שיעורים חצי מהזמן במינימום

[אני מפחדת שתהיה לי חברותא, האמת.][חברותא טובה זה כמו שידוך טוב, ובחיים לא חשבתי שיש סיכוי כלשהו שאצליח למצוא שידוך טוב שיתאים לי ויקבל אותי, ו ככל שעובר הזמן אני משתכנעת יותר ויותר שבאמת לא היה לי איך למצוא,.]

ו מרגיש לי שמן הסתם בימים הראשונים אני אהיה שקטה ומכונסת, כי מקום חדש ואנשים ו אממ,

ואז גם אם אחר כך ארצה ל לא יזכרו אותי ככה.

ו 

אוף, לא יודעת, חסר לי כל כך הרבה ידע בסיסי,

 

אני מרגישה לא שייכת עוד לפני שאני שם, אין לי מקום,

ו גם ככה לא אוכל להקשר באמת כי השקפה וכו', רק טכנית,

ו

 

[תוצאת לוואי של להיות חריג, אין לך מקום, בקושי בית,]

[תמיד להיות לבד]

אוף,

[אדם צריך מענה קצת.]

 

 

א.

הַשָּׁמַיִם סְגֻלִּים. זִהוּם אוֹר

יָרֵחַ כְּתַמְתַּם עוֹלֶה לְאַט בָּאֹפֶק

בָּתֵּי יְרוּשָׁלַיִם מַשְׁקִיפִים לְרָחוֹק

עֵצִים שְׁחֹרִים מִתְנַשְּׂאִים סָבִיב.

גַּם אֶצְלִי לַיְלָה. רַק שֶׁאֶצְלִי

לַיְלָה כְּבָר חוֹדָשִׁים

וְגַם הַשַּׁבָּת לֹא מַצְלִיחָה

לְהַבְהִיר אוֹתִי

לְרַקֵּד בִּי אֶת הַפַּחַד

לְהַבְהִיל אֶת הָרִחוּק

לְהַבְדִּיל בֵּינוֹתָם

ל, בֵּינִי

שֶׁמִּתְחַבֵּא מֵאֲחוֹרָה, קְצָת נָבוֹךְ

לֹא מַכִּיר אֶת עַצְמוֹ בֵּין כָּל הַסּוֹבְבִים

לֹא מוֹצֵא שַׁיָּכוּת, גַּם ב,

עַצְמוֹ,

מְלַטֵּף אֶת הָעֲלָטָה בְּהִסּוּס.

 

ב.

הִיא מְחַבֶּקֶת חֲזָרָה

וְזֶה שׁוֹבֵר אוֹתִי.

כִּי אַחַר כָּךְ, בָּאוֹר, אֲנִי מֵטִיל אֲפֵלָה מֵאָחוֹר

וְרַק בַּחֹשֶׁךְ אֶפְשָׁר לְהַבְחִין,

שֶׁ

ד' אוֹר לִי.

וְהָאוֹר מָתוֹק, אֲבָל גַּם מְסַנְוֵר,

וְקָשֶׁה קְצָת לְהַבְחִין בַּדֶּרֶךְ הַמְּדֻיֶּקֶת בְּיוֹתֵר,

וְהָאוֹר מְחַיֵּךְ, אֲבָל הָעֲלָטָה מְחַבֶּקֶת.

ו,

מָה צָרִיךְ יוֹתֵר,

 

ג.

מָה צָרִיךְ יוֹתֵר מֵחִבּוּק.

מִישֶׁהוּ שֶׁ עוֹמֵד שָׁם, וּמַבְטִיחַ שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר,

וּמוּכָן לְהַקְדִּישׁ שְׁתֵּי יָדַיִם בִּשְׁבִילְךָ.

מִישֶׁהוּ שֶׁעוֹמֵד שָׁם

וּמַבִּיט בָּעֵינַיִם

ו

פּוֹרֵשׂ

 

ד.

וַאֲנִי פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה.

הָעֲלָטָה מִתְנַשֵּׂאת עָלַי

הִיא רְעִילָה

הִיא חוֹנֶקֶת

הִיא מַסְתִּירָה

אֲבָל גַּם מְחַבֶּקֶת.

וְצָרִיךְ אָדָם כֹּחַ לָקוּם, לִצְעֹד,

לְהִתְנַתֵּק מֵהַחִבּוּק

אֲבָל

כָּל פַּעַם שֶׁנִּרְאֶה לִי שֶׁ, אֲנִי מַצְלִיחַ

שׁוּב אֲנִי מַחֲלִיק קְצָת

וְהָאוֹר, אֵלָיו אֲנִי שַׁיָּךְ, קְצָת זָר וּמְנֻכָּר,

וַאֲנִי נוֹפֵל לְחֹשֶׁךְ.

 

ה.

הֲיִיתֶם חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי אֶלְמַד.

וּבְכֵן; לֹא.

אֲנִי תָּמִיד חוֹזֵר לְחֹשֶׁךְ. גַּם בָּאֲדָמָה אָפֵל, לֹא?

אֲבָל, בְּתוֹכִי, אֲנִי מַכְחִישׁ,

אֲנִי רוֹצֶה אוֹר,

אֲבָל, בַּחֹשֶׁךְ יֵשׁ בַּיִת, וְאֶפְשָׁר לְהִסְתַּתֵּר קְצָת לִפְעָמִים,

ו,

הַבְדָּלָה, אָז,

 

 

על הכל...
את כותבת בצורה שעושה חשק לקרוא אותך
ונגעת עם כל זה...
את נשמעת בן אדם מיוחד עם יופי פנימי קורן וכוחות נדירים
שיהיה לך הרבה בהצלחה מלכה אחת!

תודה,

מהרגעים שהכל עולה שוב

אם הייתי גומרת הכל היה יותר פשוט

עכשיו כואב לך
יופי?
מרוצה?

שמישהו יקח אותי ממני

לבד לי מדי וזה מסוכן

מצברוח ממש מוזר
נקווה שילך יותר בסדר השבוע
ובכלל בסוף לא עשיתי כלום אתמול
כאילו, בערך

(תחבק אותי מדי פעם
שלא אשתגע
שלא אתפקע)

אבל אם הבנתי אותך נכון,
זה לא אפשרי בכולופן.

אם הוא פצוע הוא לא רוצה לקבל פרס

על גבורה

שמגיעה לו בעל כורחו.

 

 

מספיק לו חיבוק