פורום ריק ומוסתר (עמוד 382)

הם אינם מעוניינים לשמוע

הם מעוניינים רק את מנת האופיום להמונים שלהם,
איש איש לפי גרסתו,

ושתניח להם,
כי הם כבר יצאו ידי חובה,
כלומר ידי חובת רגשות אשמה
כי חובה מוסרית, זה כבר לא
מה זה בכלל חובה מוסרית?
זה נקבע כמובן אך ורק על פי רגשות אשמה
זה בעיניהם מותר האדם מן הקוף
הללויה

יש אנשים שחושבים.

שרק אנשים מיוחדים.

ברוכי האל.

או, "ברוכי המנטורים".

יש להם את הקונספט הזה.

זה כמובן לא נכון.

יש את זה לכולם.

ובדיוק תכננתי להסביר איפה הטעות שבגללה לא מבינים את המשפט הקודם שכתבתי.

ואז באה הטיפש הרגיל, שמניח שהוא רק "טיפש תורן". אבל הוא לא "טיפש תורן", אלא "טיפש רגיל". כיוון שאצלם זו שיטה ש"מעל הזמן". עוד לפני בריאת העולם וגם אחר סופו. וואלה לסתום את החור. כדי להעביר דרכו את ברכת האל האישית שלו והמנטוריאדיליטית. אז בהצלחה. (זה אומר שאין לכם רשות יותר להתנגד לביילדטג)

זה לא שהלב עוד שניה נופל
כשהיא
אין זה הרגל שהיא מדברת
איתי
לא חשבתי שהיא. לא דמיינתי

אבל היא
אולי
זאת היא

סבלנות לא בוקעת
רק רוקעת
משוועת
לקצה הדיבור
לקצה חוט
קשרי נשמה

בלי להתחשב באיך אחרים מרגישים ואיך זה ישפיע עליהם

אבל אני לא מעיזה עדיין

מפחדת לפגוע ולהתחרט על זה

אז בינתיים אוספת כוחות משומקום

אבל מתישהו זה יתפוצץ וזה מרגיש לי קרוב

ומה זה שווה בכלל שאני מתאפקת אם עוד מעט זה יתפוצץ?

לא יודעת.

אולי באמת זה לא שווה

למה הבדידות הזאת למה.אני ככ מותשת מהעולם הזה.ולעזעזל למה אני קיימת.אני יותר מידיי מרוסקת.מרוסקת אחר.שכבר מלא זמן לא היה ככה.מלפני שבועיים הרגשתי בבחינת אחלה.משו כזה..תקופה ענקית ענקית.ולמה כל זה קורה עכשיו למה למה למה.שמישו יקח את זה ממני.שמישו יקח.

אתמול הלכתי עם ידיים פרושות לרווחה,ככה,הרגשתי טוב בפשטות.
בלי פלאפון,בלי קשר לעולם,רק שקט והקול שלי ששר ושר ושר והעיניים שלא מסוגלות להכיל את היופי אז החיוך פשוט מתרחב הכי שיש.
אני אוהבת לשיר באמצע הליכה לבד,זה מכניס לי מחשבות על אנשים צדיקים ובמיוחד אם זה בשדות,באמצע שום מקום.
ורק הרגשתי את הרפואה הזאת שחוזרת אלי,ככה,בשקט.
אני מרגישה שהעבודה שלי עם עצמי,מתכוונת יותר ומוצאת את האיזון.
נתק לפעמים זה טוב,זה עוזר לי לא להמשיך לטבוע.
ואני אוהבת את האיבוד שהגעתי אליו.
אשכרה הלכתי לאיבוד בתוך הישוב שלי אבל גיליתי מקום נדיר.
אפשר גם להכתיר אותו לאחד המקומות שלי.
חשבתי על זה שאין לי סוללה בטלפון ובהכי גרוע,כשירד הלילה ולא אמצא עדיין מקום שאני מזהה כדי להגיע הבייתה,אמשיך ללכת עד שאמצא מישהו שיקח אותי.
זה מצחיק להאבד בתוך ישוב.
אבל זה טוב.
אני אוהבת את השדות שלי.התגעגעתי אליהם הכי הכי שיש.
אז תודה.

אפשר שהגדלות בסגולות נפשנו היא היכולת להתמודד עם כאב. ההגות הקלאסית מלמדת על ארבע דלתות הנפש שכל אחד עובר בהן על פי צרכיו.
ראשונה היא דלת השינה. השינה מציעה לנו מפלט מן
העולם ומכל מכאוביו. השינה מציינת את מעבר הזמן,
מציעה לנו ריחוק מהדברים שהכאיבו לנו. כשנפצע אדם,
לעתים הוא מאבד את הכרתו. בדומה לכך השומע בשורות
נוראיות מתעלף לפעמים. בדרך זו מגינה הנפש
על עצמה מפני כאב: היא יוצאת בעד הדלת הראשונה.
שנייה היא דלת השכחה. יש שפצעים עמוקים מכדי שיחלימו, או מכל מקום עמוקים מכדי שיחלימו במהירות.
מלבד זאת, זיכרונות רבים עלולים להכאיב, ואין להם שום
מרפא. מכזב כל האומר כי "הזמן מעלה ארוכה לכל פצע".
הזמן מעלה ארוכה לרוב הפצעים. היתר מסתררים
מאחורי דלת זאת.
שלישית היא דרך השיגעון. לפעמים נוחתת על הלב
מהלומה כזו שהיא לא מוצאת לה מחבוא באי-שפיות.
אולי היא אינה נראית כברכה, אבל כזו היא.
לפעמים, כשהמציאות היא כאב ותו לא, הבריחה מן
הכאב הזה מחייבת את הנפש להותיר את המציאות מאחור.

ועל הרביעית לא אדבר.

(שם הרוח/פטריק רותפס)

@סמטאות אני מאוד אוהבת אותך.ותודה הכי.)

@הילד @הילדה.
אני חייבת לציין שאתם סיפור מעניין

תמשיכי לישון
למה התעוררת



קשה לי.

שרשורים
בין הלב למוח
ובין הערביים

כיפורים
בין כסה לעשור
ובן במשפט

דיבורים
בעלמא
דשיקרא

תָּבִין,
זֶה לֹא אָשַׁמְתִּי.
זֶה הָעוֹלָם שֶׁהִתְחִיל קֹדֶם וְלֹא נָתַן לִי לְהִתְגּוֹנֵן.

וכמה שזה מעצבן שזה לא יקרה

אצלי בלב יש סדק

תראי אותי כמו ילד שכואב לו

.
.
.
.

אני שונאת את כל התרגילים האלו שאני אמורה לעשות ונשימות וכל זה





אני עייפה
אני צריכה להניח ראש