כשעזבת,משהו בי כנראה נשבר.
כמעט כלום לא נשאר.
דברים שלקחת,
בלי כוונה כמובן.
והיום מה נשאר פה.לעזאזל.
רק מתחילה להבין מה נשבר בי בכלל.
דברים שלא הבנתי,שלא ידעתי שחסרים בי.
שלא הבנתי שהם,הם הסיבה.
כל מה שלקחת,בעצם לא לקחת.
זה אני שאמרתי לעצמי.
זה ממש לא אשמתך.
זה נטו הדפקות שלי.
שלא תחשוב שיש לך חלק בזה.
אתה רק אדם חכם שעשה מה שהוא צריך לעשות.
ולא משנה בעצם מה הסיבה.
האמון שלי בהקשבה נמצא רחוק מכאן
וככה גם הרצון והאמונה לעתיד טוב יותר.
אני לא מאמינה בלדבר,או יותר נכון,לא מצליחה.
לפתוח את הפה לגבי הדבר הכי קטן כל כך קשה.
וזה בלבד הזה,שאין לו פיתרון.
וההדחקות האלה שאני כבר לא יודעת מה להגיד לעצמי.
אני מתמקדת בחיים העכשווים.לא חושבת על כלום לגבי העתיד.
מפתחת לי לאט לאט רצונות קטנים וחלומות. ואולי בגלל זה רק עכשיו הבנתי את זה,כי לא הסתכלתי אחרונה.התמקדתי בלעבור את היום.
והחלומות הקטנים האלה,שהם בעצם כל כך גדולים.
כי הם נדירים,וכמעט לא הגיוניים שהם בכלל מופיעים.
והיום אחד כזה נשבר לי,וזה גומר.
כי מה כבר ביקשתי,וזה אפילו התאפשר.
אבל המעשה הקטן הזה,הדחייה הקטנה הזאת.
וכבר אין חלום,וגם אין הרבה מוטיבציה ורצון.
והדמעה השנייה העשירית והמאה כבר נזלה פה.
ומה זה משנה? זה רק דקה בשבילך.
כל היום את עושה דברים כאלה.
ואלוהים יודע שאני מבקשת רק מה שאני צריכה.
אבל מה זה משנה האשמים.
הצעד הקטן הזה.
החלום הקטן הזה ששווה בשבילי כל כך הרבה כשאני לא מצליחה לתקשר עם עצמי.החלום הקטן הזה שהוא כל כך לא קריטי אבל כבר טיפלתי כל כך הרבה לגביו.
ואולי אני מגזימה,אולי הכל ייסתדר.
אבל כרגע,זו ההרגשה.
