פורום ריק ומוסתר (עמוד 417)

אבל
חבל שאין כאן אזעקות

עדיף חרדה מהאזעקה והבומים
מאשר הכאב בטן הזה
של הפלאשבקים התמידיים


(אני חיה בשני עולמות במקביל, )
(מגעיל מגעיל מגעיל
אני יודעת הכל בראש ובכל זאת הייתי רוצה שמישהו יגיד לי את זה)

אני צריכה משהו שיסיח אותי והאמת שהאזעקות זה נהדר. כלומר, זה זוועה, כן? אני אומרת את זה בתור אחת שדפק לה הלב כל אתמול ושלשום כי היתה במקום עם אזעקות.
אבל זו היתה הסחת דעת לא רעה.


שנלך לישון?


(לא להגיב בבקשה)

ולעזאזל אם רק היה משהו לעשות.
החוסר מעש הזה יהרוג מישהו.

(למה אנשים זה דבר ככ דפוק)

ואיך הוא מתנהל ואת זה שהוא הוא היה זה שלא הבין למה שאנתק קשרים עם חברים בגלל זוגיות

לא שאני צריכה להסביר את זה למישהו בכלל, סתם מרגיז אותי

אין לי כוח אלייך,
אין לי כוח...

ושוב זה מתחיל. ולמה זה קורה בכלל?
כשבריקודגלים שאנו ביחד כולם את ואפילו בהסתרה
ממש לא חשבתי שזו תהיה התוצאה.
סה לא היה אמור להיות ככה.
נסיעה ארוכה
צמיגים בוערים
וחדשות.כל הזמן חדשות.
ומרוב התראות כל כמה דקות השידור נקטע ומודיעים על פצועים.אזעקות.
וממשיכים
ושומעים שכבר מרוב אירועים
זה כבר בכלל לא משנה
בכל מקום כמעט כבר יש
בצפון בדרום במרכז ובשומרון
כבר לא מדווחים על התפרעויות קטנות
רק על הדברים המרכזים.
וממשיכים ליסוע
ועוד צמיגים
ועוד מחסום משטרתי
ובחדשות הנוראית האלו
ממשיכות לדבר
ולספר
רקטות
פצועים
זריקות כל רגע.
בתי כנסת שרופים
לינצ'ים
חלונות שבורים
וכל זה פתאום מזכיר לי יותר מידי את יום השואה.
והנסיעה נגמרת
והחדשות משתתקות
ואיך יכול להיות שאצלנו בשומרון מרגיש הכי בטוח עכשיו
ולמה זה מרגיש כל כך מסובך
והרצון הזה
של להמשיך ולעשות.
לעשות משהו.
לעזור במשהו.
רק לא לשבת בבית ולהקשיב לחדשות.
ללכת ולעזור.
ולתרום ולתת ולהציל. ומה זה משנה
כל דבר שלא יגרום לי לשבת בבית
ולא לדעת מה לחשוב.ולא לדעת מה להרגיש.
ולהרגיש חוסר אונים שכזה.ששייך לכולנו.

זה לגמרי אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת

יאללה ונגמרו התירוצים,בוא כבר

(פף ומי היה מאמין שאני,אחת שרועדת מאזעקות,אצטרך להיות אחראית על כל כך הרבה בני אדם בזמן של אזעקה)

כמה שאני מתגעגעת 🙁

..

כן יש בי חלום

לעוף חופשי מכל החסימות שבתוכי

ולזכות שוב פשוט להיות שמח 

בחלקי.

 

 

 

 

 

 

ממ,

אם רק הייתה לי.

כל כך אמוציונלי

אין מילים. אלוקים, עזור לנו.
זה כל כך מוזר שזה מגיע לכאן. נראה לא מציאותי.

החיים בורחים לי. נכון פסטה שמנסים להרים עם המצקת-מזלג והכל מחליק מהצדדים? אז ככה מרגיש לי.
אין זמן לנשום ואני בכל המקומות אבל באף מקום אני לא באמת.
צריך להיות פה חייב להיות שם. לעדכן.
ואיכשהו אני מוצאת את עצמי נופלת גם לקלישאה של החיים. רודפת אחרי הזנב של עצמי. מה שץמיד אמרתי שלא יקרה.
כבד לי באחרונה.

בא לי לשתות

אני מפחדת. ככה קמתי באמצע היום וזה לא הולך לשום מקום. פשוט זה נמצא שם. לא משנה כמה שאני אומרת לו שאין לו סיבה לשהות בתוכי, הוא לא הולך.

נכון יהיה טוב? בבקשה שיהיה טוב.

אוף
לא בא לי לדבר על זה
אני שונאת את זה אני הולכת להיות אומללה בגלל שמלה אשכרה שמלה אחת לכמה שעות