פורום ריק ומוסתר (עמוד 418)

ושוב לעבור במוסך.
באסה.

יְרוּשָׁלַיִם קָשָׁה לִי.
הַחִבּוּק שֶׁלָּהּ חָזָק לִי מִדַּי,
לִפְעָמִים.

הרג את הסקרנות

כעת נותר רק מבט ריק, אפילו לא מבקש להתמלא.
עוגיות שוקולד ציפס משקית כחולה.
כוס תה.

כן. עד כדי כך המצב עגום.

האמנם?

אז האמת שלא, מצב מקסים, ז"א - לא מתדרדר
פשוט, שבוע שאוכל אותך לאט לאט באדישות וכאילו לא אכפת לו שאתה נגמר לאט ומתרוקן, שגם הלב נאכל לפעמים כמו עוגיות שוקולד ציפס משקית כחולה ב23:14

לא אכפת לו לשבוע, הרי יש לו תפקיד אחד לזמן, וזה להתקדם, בדיוק כמוני.
רק שהוא קצת פחות מסטול וקצת מרגיש יותר טוב
אולי אין לו דופק משתנה כי הוא קבוע עד כאב
אולי הוא לא נעצר לפעמים ומגלה פעימות

כן, הוא פשוט דופק, הזמן.
אין התקפים, אין רעד, אין כפתור שלוחץ לו בבפנוכו על נקודות רגישות עד שמים יוצאים לו דרך העיניים (ואפילו זה, במבט אדיש, ידעתם שגם לפוקרפייסים יורדים דמעות?
ממש ככה. כאילו שהנפש דורשת את שלה על אף כל החומות שנבנו בקפידה אינסופית. אגב, תבנו חומות, החיים טובים ככה, מי שאמר לכם להימנע מזה שיקר)

איך זה קשור לחתול?
שהוא מאמין בכל הנשמות שלו, מאמין עד כאב
אבל מה שמת בו זו רק הסקרנות שהלכה לאלף עזאזל
ואין מי שיהרוס את החתול
אין שום נשמה נוספת שצריכה להתגלות
רק חתול חי מת מחפש משהו שידחוף אותו לנוע


מסקנה סופית:
אל תסתכל בקנקן, תשתה אותו
[אל תשאלו]


אגב, בקצב הזה שלי
בחיים לא יהיה טוב
-תחי האופטימיות. יאי.

קצת מיציתי.
עמוס ואני חייבת וחייבת וחייבת ואין לי זמן ואין לי מקום.

.

(אם רק היית יודעת,
אם רק היית יודעת...)

I am so scared

הבעיה של האנשים היא שאנחנו מתאימים את עצמינו לסביבה
זו בעיה
אבל גם הפתרון.

אני חייתי בינכם.

אני פשוט לא מסוגלת יותר 

פשוט לא.

תשאירו לעצמכם תמיד איזה אפיק דיבור עם מי שאתם רוצים להיפרד ממנו.

לא השתנתי כך פתאום
ולא הגשמתי בי חלום
כמו אתמול כך הוא היום
אותה פסגה אותו תהום

כי קודם הבריאה היה אור הקדוש ברוך הוא אין סוף ורצה הקדוש ברוך הוא שיתגלה מלכותו. ואין מלך בלא עם. והוצרך לברוא בני אדם, שיקבלו על מלכותו . והתגלות מלכותו אי אפשר להשיג אלא ע"י המידות. שע"י המידות משיגין אלוקותו ויודעין שיש אדון מושל ומנהיג. וצמצם את האור אין סוף לצדדין. ונשאר חלל פנוי ובתוך החלל הפנוי ברא העולמות והן הן מידותיו.

הלוואי בכלל זה לא קרה באמת

הסתיימה קבלת שבת בביהכנס. לקראת סיום התפילה אני רואה את ההוא מתקרב אליו, לא מידי קרוב וגם לא להיפך, מפני הכבוד. הוא לוחש לו משהו לא ברור, והוא בתגובה מהנהן במהירות. אחרי דקה אחת נהיה שקט דממה. כולם מסתכלים לכיוונו. הוא כולו מכוסה בטלית זוהרת. השקט ממשיך לכמה שניות נוספות ואז פתאום צעקה חזקה מרטיטה אותי. האדמור זועק את המילה הראשונה "ברוך", וכמעט כולם קופצים במקום מבהלה. האדמור ממשיך. הוא צועק חזק חזק ולאט מאוד. באותו רגע הרגשתי שהשמיים נקרעו מהזעקות האדירות שלו . והוא ממשיך וממשיך בכל הכוונה. "אתה". איזה קדושה. איזה כוונה. בזמן שהוא זועק הוא רוקע את רגליו ברצפה בחוזקה. נמאס לו. נמאס לו מהגלות הזאת. "השם". הוא מכוון את כל כולו לדבר אחד. לקבה. שיוציא אותנו מהגלות הזאת. "אלקינו". אני לא יכולה להסביר את הרגע הזה אפילו. "מלך". הלוואי שהייתי יודעת מה קורה למעלה בשמיים באותו רגע. "העולם". באותו רגע לא הסתכלתי על שומדבר. פשוט עצמתי עיניים. "אשר". כל מילה שומעים את הכאב. "קידשנו". כל הברה. "במצוותיו". כל אות. וצִונו". והוא ממשיך. "על". בין כל סיום מילה שומעים אותו מייבב. "ספירת". ככה במשך כמה דקות. אנשים בשוק. "העומר". עם כל הכוונה. עם כל הכוחות שיש. עד שיסתיים. עד שהמשיח יגיע.

אני חושבת שהשיר "משהו ממני" מדבר על המצפון.