הסתיימה קבלת שבת בביהכנס. לקראת סיום התפילה אני רואה את ההוא מתקרב אליו, לא מידי קרוב וגם לא להיפך, מפני הכבוד. הוא לוחש לו משהו לא ברור, והוא בתגובה מהנהן במהירות. אחרי דקה אחת נהיה שקט דממה. כולם מסתכלים לכיוונו. הוא כולו מכוסה בטלית זוהרת. השקט ממשיך לכמה שניות נוספות ואז פתאום צעקה חזקה מרטיטה אותי. האדמור זועק את המילה הראשונה "ברוך", וכמעט כולם קופצים במקום מבהלה. האדמור ממשיך. הוא צועק חזק חזק ולאט מאוד. באותו רגע הרגשתי שהשמיים נקרעו מהזעקות האדירות שלו . והוא ממשיך וממשיך בכל הכוונה. "אתה". איזה קדושה. איזה כוונה. בזמן שהוא זועק הוא רוקע את רגליו ברצפה בחוזקה. נמאס לו. נמאס לו מהגלות הזאת. "השם". הוא מכוון את כל כולו לדבר אחד. לקבה. שיוציא אותנו מהגלות הזאת. "אלקינו". אני לא יכולה להסביר את הרגע הזה אפילו. "מלך". הלוואי שהייתי יודעת מה קורה למעלה בשמיים באותו רגע. "העולם". באותו רגע לא הסתכלתי על שומדבר. פשוט עצמתי עיניים. "אשר". כל מילה שומעים את הכאב. "קידשנו". כל הברה. "במצוותיו". כל אות. וצִונו". והוא ממשיך. "על". בין כל סיום מילה שומעים אותו מייבב. "ספירת". ככה במשך כמה דקות. אנשים בשוק. "העומר". עם כל הכוונה. עם כל הכוחות שיש. עד שיסתיים. עד שהמשיח יגיע.