פורום ריק ומוסתר (עמוד 439)

אבל עדין, כל הכבוד לי שהצלחתי

אני: *מחכה ליום שנוכל לגעת אחת בשני כי זאת הדרך היחידה שאני יודעת לבטא בה אהבה*

ולא כל דבר אפשר לתמלל נכון.

אבל אנחה תמיד מבטאת את הדברים כמו שהתכוונת.


נ''ב
כנ''ל לגבי בכי, או להבדיל צהלה וכו'.
ויש ביטוי עמוק יותר שלא מתבטא כלפי חוץ אבל זה כבר נושא אחר.

פעם

 

 

כששמעתי על הפיגוע

וכשהיא אמרה לי ***** ******

וכשהגעתי הביתה ואפילו לא הצלחתי לבכות

כואב כואב כואב

עדיף לכאוב מאשר לא להרגיש בכלל. 

שחר ילדה יפה שלי
ראיתי את הצרחה בעיניים שלך, שמעתי את השאלה שלך הכל כך נכונה, למה? למה לעזאזל כשמתחיל להיות לי טוב ויציב ובטוח אז באים עלי כל המכאובי גוף האלה. הכאבים הבלתי נסבלים בבטן, בראש. בגוף.
לא מצאתי מילה לנחם אותך, אהובה. אבל כשחזרתי הביתה השמש זלגה לאדמה והתמזגה בתוך ההרים, והצבעים עטפו אותי, פתאום חשבתי שככה זה, כשאתה במצבים הכי קשים שלך הגוף שלך מרגיש בסדר כי הנפש כל כך פצועה שלא נשאר לגוף מקום להתערב.
והדמעות והזכרונות מצטברים ומתאספים בתחתית הבטן, ומשתקעים שם, ומרקיבים.
וכשהנפש מרימה מבט ומתחילה להתאושש אזי הריקבון מקבל מקום, והכל כואב כל כך. הוי ילדתי. הלוואי והיו לי מילים עבורך.
הלוואי ואהבתי אלייך היתה גוברת על עיצורי המילים וההבהרות.
רק לפני שנה וקצת אמרת לי, שלומצי, אני לא חלק מעמישראל ואמרתי לך, שחרית, מה לך ככה?
והסתכלת לי בעיניים, והעייני אש שלך איימו לשרוף אותי, וציטטת, לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, והעיניים שלך בערו אלי, וכל הכלבים עלי. אמרת לי. והאמנתי לך. ואז כמו היום, אין לי מה לומר.
הזמן עושה את שלו, והנה הכלבים מתו. והלשונות נהפכו לארבעה, והוצאתי- כבר כאן, את שרדת! את. את שרדת את כל הבולדוגרים שמנסים להפחיד אותך. את כבר לא שם. הפחד הוא ממשי, והוא קיים והוא נמצא. אבל את מרפא אותך. ואין פלא כמו ברפואה שאדם עושה לעצמו
(הפחד הוא שער. הפחד הוא שער)
והצלתי- וגאלתי -ולקחתי והכל קורה פה. קורה ממש מתחת לעיניים שלנו
בטח עכשיו את זרוקה איפשהו, וכואב לך משהו, הכאב הוא חלק מהתהליך עכשיו. נראלי שזאת נחמה. הוא יעבור.
נכון בליל הסדר יש את הקטע של דיינו, אז השנה אלישיב היה טיפה שיכור והוא צעק בדירה הקטנה שלנו, שלומציון שלומציון, כאילו ניסה לגרום לו להאמין שאני כולי איתו. והוא צעק, דיינו. דיינו. מה זה דיינו בכלל. איפה שאני עכשיו, זה הטוב שלי, פה הישועה שלי. פה אני נמצא. והוא קצת בכה אפילו, תפסיק להלחם. תפסיק להלחם. דיינו. איפה שאנחנו שם, דיינו.
ואז מה שקורה, הוא צעק, ואז מה שקורה שאתה מקבל את השלב הבא. אפילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה
דיינו. ואז מה שיקרה- אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל
דיינו~ אילו הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית הבחירה
דיינו. את חייבת להשלים עם השלב הזה. זה השלב של הכאב. כל הדמעות והמועקה והריקבון שהצטבר אצלך, תני לו לצאת. תנקי אותך. תבכי את זה. תוציאי.
דיינו;
איזה שלב מופלא את נמצאת. שלב של שניה לפני הלבלוב, שניה לפני שהפרחים מתחילים להפתח.
שחרית אהובת לב ופלא שאת, עוד תהיי עץ ששורשיו מסתעפים סביבו בגאווה, עוד תוציאי פירות מתוקים.
תזכרי תמיד שאהבת החיים בוערת בך. ושאת יכולה להצמיח עולמות.
בתקווה לראות אותך בקרוב ממש,
שלומציון.

ואצלי זה החיים
אצלה רק פעם בחודשיים
וגם זה כשהיא על הסף.

ורציתי רק לשבת שם ולקרוא.
מין בעירה כזאת.

ורציתי לסיים עם זה.



מכירים את זה שיש לכם מין דחף כזה לסיים הכל?

ממ אז יש לי את זה.

כְּבָר עָבַרְנוּ אֶת הַשָּׁלָב הַזֶּה
כְּבָר סִיַּמְנוּ
הֵם הָיוּ שָׁם
בַּדֶּרֶךְ
נָתְנוּ מִלָּה טוֹבָה
וְהָלְכוּ
עַכְשָׁו אֵין אוֹתָם
נִשְׁאַרְתִּי
לְבַד
נִלְחֶמֶת
מְנַסֶּה לְהִתְמוֹדֵד
לְקַבֵּל
לֶאֱהֹב.
הַכֹּל מְבֻלְבָּל
חָשַׁבְתִּי .
אָח.. צָרִיךְ לַעֲצֹר אֶת הַמַּחֲשָׁבוֹת
וְזֶה קִיצוֹנִי כָּל כָּךְ
וְיֵשׁ חֲלוֹמוֹת
וְיֵשׁ רְצוֹנוֹת
וְהַיֵּאוּשׁ
חָזָק מִתָּמִיד

והם כל כך פשוטים
ואני

מתוסבכת.

ואיך.

אני לא מבינה.

הַהַשְׁרָאוֹת שֶׁלִּי לֹא מַסְפִּיקוֹת
אֲפִלּוּ לְחָמֵשׁ דַּקּוֹת
אָז אֵיךְ אַתָּה רוֹצֶה שֶׁאֶחְיֶה חַיִּים שְׁלֵמִים?

..

..

 

'אמרו לך את זה במפורש?' היא עוד שומרת על סבר פנים רציני.

כן. בלחש לא נשמע. אני משפילה מבט.

ואפשר עוד שאלה אחת? את לא חייבת לענות לי.

בסדר. אני נזהרת. מרגישה שמשהו פה הולך להתפוצץ. וזה יהיה בגללי.

זה מהזמן האחרון או כבר הרבה זמן ככה?

לא יודעת. אני יורה מיד,

בעצם, נראה לי שזה הרבה זמן ככה.

לא נשמעת תשובה.

אני מרימה את העיניים ורואה דמעות.

 

זה מצחיק שפעם השטרות האלה בשיר הפריעו לי ועכשיו אני שרה אותן בדבקות