פורום ריק ומוסתר (עמוד 442)

מערת שדים?

כמה ניחושים נשאר לי?

בוז וקלון.בושה וחרפה.ייאוש סופי, סופיייייי. באמת. זהו.
-אני יודע שכמו כל הפעמים שאמרתי את זה בסוף לא יצא כלום והחיים המשיכו בדפיקותם..טוב, אז עכשיו אני באמת מיואש. זהו. נמאס. כבר אין לי כח לשעמום המייבש הזה, לאילוצים המפגרים האלה, למלאכותיות, לכל הצמצום והטמטום. אפילו המילים האלה הם סתם..מטופשות, חסרות משמעות, לא מתחילות לבטא את התסכול המפוצץ הזה..קיצר ת.נ.צ.ב.ה

פשוט לא יאומן כמה זה נשק, נשק קטלני שיכול להחריב כל יופי

ולא יאומן כמה הוא מסכן ורחוק רחוק

או שעוזבים לגמרי או שחוזרים
אבל לא באמצע

בטח הזיתי

שימושי

זה לא הראל אמנם...אבל בכלזאת.


שְׁקִיעָה נוּגָה, הַיָּם אוֹבֵד בָּעֲרָפֶל,
וְדוּמִיָּה גְּדוֹלָה;
הָרוּחַ נָח עַל סִפּוּנֵנוּ הָאָפֵל,
כּוֹכָב רִאשׁוֹן עָלָה.

וְאַתְּ נִצֶּבֶת מִנֶּגֶד
בְּשׁוּלֵי הַשְּׁחָקִים בַּלֵּילוֹת.
וְאַתְּ נִצֶּבֶת מִנֶּגֶד
בְּחִיּוּךְ בְּעֵינַיִם כְּחֻלּוֹת...

נָא זִכְרִי, רַב-חוֹבֵל שָׁב אֵלַיִךְ;
בִּסְפִינָה רְדוּפַת בְּכִי וּשְׁכוֹל,
הוּא יַגִּיעַ, יַלְדֹּנֶת, אֵלַיִךְ,
וְהַסַּהַר יָאִיר בְּדַרְכּוֹ...

הַלַּיִל רַד, פִּתְאוֹם גָּוְעוּ הַמֶּרְחַקִּים
כְּלַחַשׁ אִילָנוֹת,
כּוֹכָב בּוֹדֵד נִדְלַק לְפֶתַע בַּשְּׁחָקִים
לְזֵכֶר הַסְּפִינוֹת.

אֶשְׁתֶּה, אָחוֹת, לְחַיַּיִךְ –
מִכְּבָלִים, מִגִּדְרוֹת הַבַּרְזֶל,
עוֹד אֶזְכֹּר חִיּוּכַיִךְ
בְּלֵילוֹת עֲטוּפֵי עֲרָפֶל.

וְעֵת הָאִי הַבּוֹדֵד יִכְלָאֵנִי,
כִּסּוּפַי עוֹד יַפְלִיגוּ עִם לֵיל,
וְיֹאמְרוּ לָךְ: יַלְדֹּנֶת, הִנֵּנִי,
שׁוּב אֵלַיִךְ חָזַר רַב-חוֹבֵל...

הזכיר לי את דוגית נוסעת. פעם טענתי שיש בו עומק, או שאפשר להכניס בו על כל פנים.

רציתי לכתוב על בוחן המציאות.

לא מתאים לי כרגע, אבל כן מתישהו.

אני מקווה שאזכור את כל מה שהיה לי לכתוב.

 

וכן, גם יש לי את המחשבה ההיא מלפני שבועיים וחצי על הימנעות ממחשבה כהימנעות מרגש.

וגם את הרעיון משבת על יומנו של הצופה מהצד.

מזכיר לי את השנה השניה במדרשה

אבל אני מת על עצמי


בוקק טוב!

זה החזיק מעמד

 

אומרים ש21 ימים זה המבחן להאם התרגלת או לא..

 

התרגלתי לזה שאינלי את האפליקציה בפלאפון. אבל אפשר לאמר שזה חסר לי.

אבל אני מתגברת

אשרי

סחטיין ביותר, והמשך בהצלחה!

אין לי משהו חכם במיוחד להגיב, אבל אני גם לא יכול שלא.
אני מזדהה עם מה שכתבת, והמשפט האחרון שלך כל כך קולע לנקודה הרגישה הזאת.
אז... למה באמת? ...במשפט אחד - "קיצוניות משאירה רושם".
מה אפשר לעשות עם זה? – מותר ונכון לשאול שאלות קשות, מותר להיות מתוסכל, מותר לכעוס, לפרוק,
אבל בסופו של דבר – לא להטריד את עצמנו ב"למה", מה שצריך להנחות אותנו הוא ה"איך" –
לפעמים ההתעסקות עם הסיבות – למה דווקא אני? למה הגעתי למצב הזה? למה אני כזה חלש? – היא מיותרת ומכבידה עלינו.
כמו שאתה כותב, אנחנו מתמקדים ב- ... איך אני שורד? – ויותר מזה, - איך אני *חי*?
זה בהכרח כולל את כל השאלות המעצבנות שללא ספק שאלת את עצמך אלף פעם, וסביר להניח שגם נחלת מהן אכזבות, אבל אל תעבור עליהן כלאחר יד, תמשיך לשאול את עצמך כל פעם מחדש -
איך אני עוזר לעצמי? איך מקיף את עצמי באנשים שאכפת להם? איך אני גורם לאנשים שכבר נמצאים בסביבה (משפחה?) שיהיה אכפת להם ממני? איך אני פחות ביקורתי כלפי עצמי? איך אני ממשיך להילחם על החיים הטובים שמגיעים לי? איך אני לא מתייאש? איך אני מקבל נקודות מבט חדשות על השאלות האלה?
תמשיך להתייעץ עם אנשים שאתה סומך עליהם. גם אם סתם כדי לדבר עם עצמך דרך השיחה איתם.

- אתה לא לבד!!
לא משנה עם מה אתה מתמודד, קח נשימה עמוקה – זאת מערכה לטווח הארוך. יש אנשים שעבורם דיכאון ותחושות קשות, הן חלק מההתבגרות. יש כאלה שילמדו להתמודד איתו כל החיים.
הנקודה היא – לא רק שאפשר – לא רק שכדאי – זה הכרחי ומחוייב המציאות. (- לא רק לאנשים שבוחרים בחיים, אלא גם לאובדניים.)

השאלה "למה" בכותרת איננה בחינה של "מה" אלא "איך" - היחס לצער הגופני מול הנפשי, הוא בדיוק השאלה של "איך" - זה לא דומה זה לזה, וה"איך" צריך להיות שונה. "קיצוניות" פירושה התעלמות מה"איך" - התמקדות רק ב"דבר אחד עד הקצה" והתעלמות מהאיך. זה הפירוש של המושג קיצוניות.

"איך זה ש..." - במשמעות קרובה ל- למה. כמו how come באנגלית

אני חושב שהרעיון שניסיתי להעביר מובן (גם בלי פילפולס).

ושאר התגובה שלך זה מתאימה יפה למה שכתבתי...

;)

התגובה שלי בעיקר אמרה, שפותח השרשור התייחס בצורה נכונה וטובה לנושא, והיחס שלו היה מצויין (ובכלל עצם העובדה שהוא העלה בצורה ברורה נושא חשוב באופן לא פוגעני ובצורה קלה ומובנת) בלי צורך בהגדרות ופלפולים

אם אתה עדיין עסוק בפילפולים לא הבנת את העיקר. התגובה שלי אמרה, לא שהתייחס לא נכון, אלא שלשאלות האלה אין תשובה מספקת. חשוב ונכון להעלות אותם. אבל אי אפשר להישאר שם. 

 

פלפולים ותשובות עמוקות נמדדים בראש ובראשונה בניסוח מדוייק, פלפול ארוך שמוביל למסקנה לא מדוייקת, הוא מטעה

גם לא "פילפולית" וגם לא ב"עומק" שלו.
אבל אוקיי, לקחתי על עצמי

בלי להתייחס לדברים נוספים

מי עושה פילפולים שאינם קיימים?

אבל אני מבין שאתה מעוניין להיכנס פה לשאלה בנושא "פלפולים". זה מבחינתי לא חלק מהעניין כרגע כאן, ולכן אני לא מעוניין להיכנס לזה

אני מבין שאתה לא מעוניין להיכנס לזה, אז למה להתחיל?

(אם מתחילים דיון ומצליחים להגיע למסקנה נכונה זה דווקא נשמע טוב)

(בהחלט, אז מקווה שהדיון הועיל לך)

אין סיבה

מוצא מקום לסלוח במידה שלא

זאת בקשה כנה ממך

אני מקווה שאתה מבין שזה חשוב לי

אף אחד לא "יוצא לא בסדר". זה תלוי בך

מישהו יכול להרגיש שהוא בסדר, בעוד מי שכנגדו מרגיש שהוא לא.
הכוונה שלי הייתה שאם יצא תחת ידי מקרה כזה, אז עימך הסליחה

שאלות מורכבות דורשות בחינה בפני עצמן.

אם יש לך טענה ברורה על מישהו שהיה בסדר או לא בסדר או מרגיש שהוא בסדר או מרגיש שהוא לא בסדר, אתה מוזמן לומר

הבקשה מאוד פשוטה.

אתה מרגיש שאני לא בסדר? מעבר לזה שאתה מוזמן לומר,
אתה מוזמן לסלוח

אם מישהו מרגיש שהוא אמר משהו שעלול לפגוע, הוא יכול לעשות תשובה (כל יום אומרים שלוש פעמים "סלח לנו" בשמונה עשרה. גם בערבית במוצאי יום כיפור אומרים "סלח לנו" בשמונה עשרה. תמיד אדם אמור לבדוק את עצמו). בכל מקום, אם החטא עשה "פירות" כלומר תוצאות שמתגלגלות, חובתו לעשות תשובה גם עליהם ככל הניתן. מעבר לזה, זה חוק קבוע בכללי התשובה, מעבר לזה אין "דבר" שאדם צריך לעשות כדי לשנות, אלא אם כן זה באחריותו מסיבה זו או אחרת. אחריות היא תמיד מושג שקשור לנשמה של האדם ומה שהיא מופקדת עליו, תוך התחשבות במצב שעליו האחריות חלה בפועל

"סלח לנו" תמיד. גם בין השיר "לשנה הבאה בירושלים" לתפילת ערבית, יכול לעבור בראשו של אדם איזה מחשבה שאולי אינה קדושה בקדושה העליונה, בודאי בהתחשב ברגע ההוא. לכן אומרים "סלח לנו" גם אם לא ידוע שהיה איזה חטא, ואין זה כ"דובר שקרים לפני המקום". אלא זה חלק מסדר התפילות, שקבעו חז"ל ברוח הקודש שראוי

היא לבקש סליחה ומחילה מהאדם, אם פגע בו.
אתה לא צריך לדבר פה על נושאים אישיים, רק לקבל בהבנה את הרצון שלי לחזור בתשובה גם בבין אדם לחברו ובקשת הסליחה במידה ופגעתי.

בנושאים של בין אדם לחבירו (כמו גם בנושאים אחרים), אם אדם לא מתעמק בינו לבין עצמו באיזה פרט, קל לו לחשוב מחשבה כזו או אחרת, בלי לשים לב למשמעות שלה מבחינה דתית או מבחינת החבר, ולפעמים גם לא מבחינת עצמו. זו גם הסיבה שנהגו לבקש מחילה בערבי יום כיפור, ואינו כ"דובר שקרים" לחברו, כי תמיד יכול להיות שמישהו נפגע ואולי יום אחד זה יגרום לאיזה הרגשה לא נעימה אפילו שהוא לא יזכור מאיפה. עצם בקשת המחילה היא השתדלות בחידוש, ואני משתדל תמיד לכל אדם למחול.

אני מבין... באמת בעז"ה שאני אזכה

שירצה את חברו

אבל אם הוא לא זוכר מה אמר או מישהו לא זוכר מה אמרו לו, מה יועיל בקשת המחילה בערב יום כיפור שאין להם שום ידיעה ברורה על מה נאמר, ואיך יהיה "עד שירצה את חבירו"? אלא על כרחך, שעצם בקשת המחילה וקבלתה הם עושים את המחילה, ואז גם יום כיפור מכפר

א. אני בת
ב. אתה צודק, ניסחתי את זה בצורה לא נכונה והשאלה האמיתית היא "איך"

אלא המגמה של השאלות שאנחנו שואלים את עצמנו.

כנראה שדווקא הניסוח של התגובה שלי מבלבל אתכם פה

אני שואלת את זה כי אני לא מבינה איך אנשים יכולים להתנהג ככה, ואיך מדגישה *איך* הם יכולים, לא למה?
איך זה הגיוני שלא איכפת להם שאנשים כל היום בדיכאון, ולא מצליחים לחיות חיים נורמלים, אבל איכפת להם שהם מתאבדים.
מבין?

ובכלל אני חושבת שדיכאון זה גם סוג של התאבדות.

אם את רוצה להפיק ממנה תועלת תתייחסי עם עצמך לשאלות שהעיליתי, לא לנקודה באיזה מילת שאלה הם מתחילות

אנשים מהממים