הי רגע,תנשמי שנייה..

(אנחנו צריכים לזכור שעם כל הכבוד להורים שלנו ולכיבוד הורים ולדאגה להם,יש את הכבוד לעצמנו.
פף אני אומרת רציני..מנסיון..
זה לא ברגע משתנה אבל צריכים לראות מה עושים..
רק תדעי,כיבוד הורים זה לא שחור לבן.
זה לא-את הבת,את המכבדת
היא האמא,היא המכובדת
אלא יש הרבה אפור באמצע.
אני חקרתי את כל הנושא הזה לעומק..
אם רוצה,יכולה לדבר איתך על זה.
מה שכן,זה לא יכול לפגוע בך ככה.
הלכה לא באה לפגוע בחיי האדם,ההלכה באה להראות לנו איך חיים נכון.
אני בטוחה שתמצאי בדיוק איך צריך לנהוג אבל לפני הכל,את צריכה לשמור עלייך.
ואת ממש לא מפגרת.
וסליחה אם זה לא היה במקום..)

❤

..טעטע איתי(:

אני מפגרת.וכל הרגליים שלי כואבות.קשה לי.והייד..פף.שורפת לי הייד אוף אני משוגעת על כל המוח איכ איזה חרא אני.ולא באלייי אולפנה איכ בעעע מה נסגרר ואין מצב דיי אני..לא.לא באלי כלום.פאקקק.ומחר צריך לקום שוב מהמיטה ואין לי כוחות לקחת כדורים.דיי דיי דייייי.ולהסתיר.ולהסתיר.פשוט אין לי כוח.אני צכה שקט ואין.ואין לי בשום מקום.מה אני עושה עם עצמי מה.באלי לברוח רררר.טעטע אבאאא.והיא ישנה לי במיטה ואוף לעזעזל מה היא עושה שם מה.אני לבד.ואף אחד לא מבין אותי.ולמה היא לא שאלה אם אפשר לישון שמה למה.היא פשוט..אוף.אמרנו שקשה איתה?אמרנו.דייייי.עייף לי.עייף לי.אני רוצה כוחות לעייפות ררר.הלוואי היה לפחות טיפונת.ררר אלוקים.פאקקקק.אני רוצה ללכת ל**** עכשיו עכשיו עכשיו.אוף לברוח אוף.אבא.כואב לי רצחני.

..טעטע איתי(:

פאקקקקקקקקק

באלי ל.

רררררררררר.

גגג.

מטומטמת.

אני חרא חרא חרא

אין לי אויר אין לי אויר כואבת לי הבטן פאקקקק פאקק פאקקק

אני שונאת גשם וחורף ואיכ באלי ל.ררררר.דייייי.פאקקק.למה יש את זה למה.

אבא.

ומה עושים כשאמא מצפה ממני לעשות משו שאנלא מסוגלת לעמוד בו מה עושים.ואנלא רוצה לצער אותה ככה אבל אין לי כבר כוחות לזה.אין לי כוחות.קשה לי עם אמא.קשה לי עם אמא.ואבא גם.והם לא מתכוונים אבל זה קורה מה עושים.רע לי ל****.הם רוצים טוב וזה בטעות.אוף.אני לא ידעת מה לעשות עם מה שהולך.ררררר.דייי.ואסור שאני אצער את אמא.ואסור לי להתעלם.ואני צכה להיות טובה.וקשה לי.קשה לי.ואני מפגרת.ואוף למה זה דורש ממני ככ הרבה.למה אני מטומטמת למה.כואב לי גם הראש.דיי.אוף למה אני ככה למה אני ככה.וחיים בסרטטט.זה הנפקמינא.למה שארצה להתחתן למה.

..טעטע איתי(:

אני מוזר לכולם.וזר לעצמי.בלי מקום בעולם.אולי צריך להיגמר.

ואולי היה עלינו לחצות את כל העולם.רק בכדי לזכות לגלות את מה שנסתר.הרחק איי שם.

קולות מהעבר לוחשים לי לעצור.אבל אני מוסיף בחושך לחתור.

עמוק הא?הואווו עמוק..

מפגרת.

לעזעזל.

(דיכאון או לא דיכאון?

נמ.

דיכאון וחצי.)

זיינוקית.

..טעטע איתי(:

מסכנה אמא.זה פשוט לא יפה שאני עושה לה אחיזת עיניים.זה פשוט שקר.אוף דיי ככ לא נעים לי.אני יצור מטומטם.ואיזה שקט רע אוף איזה שקט רע.אני צכה ל.

..3,000

ומה בעצם? מה?

"יואוו אני אשתלט על המטבח.. אני אעבוד על המחקר שלי.. אלמד דברים חדשים.."

היא כבר הפסיקה להקשיב לה לזאת, ממזמן.

כן כן במקומות הנכונים, וזה יוצר את הרושם הנכון. זה כל מה שנדרש ממנה לעשות.

כי מה עוד בעצם נדרש ממנה לעשות?

לא, היא לא מהאנשים שעושים דברים משמעותיים.

כשהיא קמה בבוקר ליום של חופש, היא מבלה אותו יפה-יפה בלשקוע במחשב. ואז נגמר היום, ואז נגמר החופש.

לא, היא לא מהאנשים שמועילים לעולם במשהו.

היא הרבה יותר גרועה.

עטרה היא מסוג האנשים שיכולים לעשות הרבה דברים.

היא רוקדת טוב, אפילו ממש, אחרי כמה שנים בסטודיו. היא מציירת, כותבת, וגם לפי איך שזה נראה, יש לה אחלה של מנת משכל.

עטרה היא מסוג האנשים עם היכולת. וזהו. לא יותר מיזה.

היא זוכרת ימים
ימים שהיא מטפסת על העצים הכי גבוהים וכל הילדים היו מתפעלים, והיא, האמת, היתה מפחדת פחד מוות, אבל היא ככ אהבה את התחושה של הפחד כשהדבר היחיד שמקשר אותה לעולם הוא ענף דקיק של עץ, והרוח מסביב.

היא הייתה תמיד מכינה עם חברה את כל הפרוייקטים האומנותיים לכיתה, כשכולם מסביבה היו מתפעלים.

היא הייתה מתווכחת, ובקולניות. כולם ידעו מה היא חושבת. ולאחר שהיא אמרה מה שהיא חושבת- חשבו כמוהה. איתה.

היא הייתה, כמו שאמרנו.

הייתה.

הכל ככ שונה עכשיו.

הדבר המרכזי שהיא עושה ביום, הוא לחשוב. לחשוב לחשוב לחשוב.
על מה? על הכל, ובו זמנית על כלום.

לפעמים היא ממש הודתה על זה שאסור לעשות קעקועים, כי אחרת היא כולה הייתה מלאה במחשבות לא רוולנטיות על כל הגוף.

לפעמים היא הצטערה
כי דווקא היא רצתה לכתוב כל מה שהיא חושבת

שכולם יראו

היא לא ככ גולם

רק בתוך עצמה.

החלום הכי גדול שלה היה
להפסיק

להפסיק לחשוב ככ הרבה
להפסיק למצוא בכל משפט הכי קטן משמעות גדולה שתחשוב עליה גם בעוד שעתיים.

להתעלם מהפרטים הקטנים
להפסיק את הפעילות הבלתי פוסקת של המוח שלה כל הזמן

להפסיק כבר לשמוע את עצמה, לעזאזל, כל כך נמאס לה מעצמה.
היא רוצה לרוקן את עצמה ברוח, לשפוך הכל הכל ולהתחיל בתור יצור חדש.
אבל יצור שלא מקולקל ופגום, כמוה.
שלא יהיה בכלל-בכלל כמוה.

ואיך זה שלפעמים היא ככ אוהבת את עצמה ומודה על זה שיש לה את עצמה ושנייה אחר כך היא מוצאת את עצמה מתבשלת עם עצמה ומשש מדמיינת איך היא מרביצה למישי הזאת שהיא היא בעצם, ומתחננת אליה וכופה עליה להפסיק לעשות את החיים שלה ככ מסובכים.

"בקיצור, אני ממש, ממש, ממש מחכה לחופש הזה כבר יואוווווו. וחסר לך שאת לא באה איתי לאיפשהו, שמעת?!"

עטרה מעלה על פניה חיוך קל.
"כן, שמעתי. אני לא יודעת. יש ככ הרבה דברים לעשות בחופש הזה, כמו שאמרת.."
"לא, את לא רצינית את. את לא יכולה.."
עטרה כבר הפסיקה להקשיב. למה היא בכלל מנסה?
לפעמים זה לא בשליטתה. היא קולטת כל מה שעובר לידה, עושה את עצמה כלי קיבול לאחרים.
ככה זה, שאת תקועה בתוך עצמך, כנראה.

או שככה זה, זה שאת ככ רגישה למילים, אז את לא מפסיקה לחטוף מהם.

מיליםמיליםמילים.

היא ממשיכה לשרבט משהו על היד שלה.
"את מקשיבה לי בכלל?"
"כן, כן, אני מקשיבה. כולי אוזן."
בררר. להיות כולה אוזן. למלא את עצמה באחרים. עם עצמה היא לא מתמודדת, אז עם אחרים?
אהממ. היא מסתכלת על היד שלה.
היא מסוגלת ליצור דברים יפים.
גם בתור שרבוט, מסתבר, בלי תשומת לב.
אולי זה סוד המפתח? בלי תשומת לב?

I do believe in fairies. I do. I do.3,000

עבר עריכה על ידי 3,000 בתאריך ט' בטבת תשפ"א 18:25

אהמ.

ככה בעצם היה תמיד, לא ככה?

איך כדו"א מצליח להתקיים ככ הרבה זמן, אם זה כל הזמן היה ככה?

ואיך זה הגיוני בכלל, היא חשבה לעצמה, עטרה.

עד היום הולך איתה הסרט שהם ראו שהיו קטנות, היא ואחותה ואחותה התאומה ואח שלה הגדול.

פיטר פן.

יו יו, פיטר פן, כמה שנים עברו.

היא נזכרת לעצמה שאבא שלה הצליח להשיג סרט של פיטר פן, אבל לא מצויר. פיטר פן עם שחקנים אמיתיים ממש!

הוא היה ברוסית.

זה היה ממש מצחיק, בעצם. איך שהם קראו כל הזמן לפיטר פן 'פיפר פן' או לפחות ככה זה נשמע. ושקראו לקפטן הוק קפיטן קרוק. עד היום אחותה התאומה, תפארת, קורה לעטרה ככה באנשי קשר. 'קפיטן קרוק'.

אבל אמת שהחלק שהיא זוכרת הכי טוב, היה כשהם הצליחו להשיג את הסרט הזה באנגלית

והיה קטע שפשוט נכנס עמוקעמוק ללב שלה, לאותה עטרה כשהיתה קטנה.

"I do believe in fairies. I do. I do."

וכבר בימים שהיא התחילה להיות קצת יותר גדולה, היא המשיכה להגיד לעצמה בנחישות בלב. 'I do believe in fairies. I do. I do.'

וכשהגיע הזמן שהיא באמת הבינה, שלא, אין דבר כזה פיות.
ברור שהיא ידעה לפני שכולם יודעים שאין דבר כזה. ושאין דבר כזה פיית השיניים, זה פשוט אמא שלך ששמה לך מתנה מתחת לכרית.

אבל היא תמיד תמיד האמינה, שחייב להיות קסם בעולם הזה. חייב חייב חייב. איך זה הגיוני, עולם בלי קסם?
I do believe in fairies. I do. I do.

אבל לאט לאט היא הבינה, שאין קסם בעולם הזה. וגם לא יהיה, וגם לא היה. ו- וגם אם יש. הוא כנראה לא מחבב אותה מספיק, את עטרה, כי הוא מעולם לא התגלה אליה. מעולם לא בא להגיד לה: תודה שאת מאמינה בי. גם כשכולם לא. תודה שאת נלחמת בשבילי.
I do believe in fairies. I do. I do.

אז באותה תקופה היא המציאה לעצמה משפט חדש

'לא הגיוני שהעולם לא קסום. ועם זאת, ככ קסום שהעולם הגיוני.'

זה כבר לא מספיק לה, לעטרה. לא, זה לא.

כן, היא יודעת שיש מצב ואם מסתכלים על זה ככה- במלחמת הכוכבים זה מאוד הגיוני שיש ג'דיי. וזה מאוד הגיוני כל החייזרים, כל הספינות.
אז אם ככה- יש קסם בעולם הזה. פשוט בשבילנו הוא לא קסום.
אבל לא. לאלאלאלא.

היא צריכה להאמין שיש קסם קסום.

היא רוצה להאמין, שיש דבר כזה. למרות שזה לא הגיוני. בעצם- בגלל שזה לא הגיוני.
הכי הגיוני שהקסם הקסום לא מתנהל לפי גדרות הגיון.
אוי די כבר עם המילה הזאת, הגיוני.

נמאס לה מהיגיון, נמאס.
כל השנים מנסים להאכיל אותם בהיגיון. ועוד היגיון, ועוד אחד.

מתמטיקה.

מקור כל הצרות בשבילה.

כן היא יודעת שזה מגוחך להגיד אתזה בתור מישהי שעושה מתמטיקה 5 יחידות. אם כבר שונאת את זה אז שתרד.
אבל אם היא לא עושה מתמטיקה ברמה הזאת, היא לא תעשה פיזיקה.

ובינתיים, פיזיקה בשבילה- זה קסם.

אולי זה ככה בעצם עם כולם.
לכל אחד יש דברים קסומים בשבילו.
גם אם הם מאוד הגיוניים.

ובכן, מה היא תוכל לדבר, בתור מישהי שחולמת להיות מכונאית מטוסים למרות שזה לא אפשרי?
אבל עדיין.
היא לא אוהבת לחשוב לפי היגיון מסוים.
היא לא אוהבת לחשוב לפי איך שאומרים לה.
מתיש אותה להיות כלואה בתוך הקוביה הזאת, ולהמשיך לחפש זוויות שוות עד שהגיהנום יקפא.

היא לא טיפוס מוצק, שאם מכניסים אותה בתוך קוביה היא פשוט תתפוס את הצורה של הקוביה ודי.
שמישהו יסביר לה איך אדם שאוהב לרקוד, לצייר, לטפס, לעצב, מנועים ומכונות יכול להיות בתור קפוסא שלא משתנה.
פףף.
הלוואי והיו מלמדים אותם קצת קסם.
שכל אחת היתה נמשכת לקסם הקסום שלה, וזה מה שהיו מלמדים.
לחיות עם קסם. לחיות לצד קסם. להיות קסם.

I do believe in fairies. I do. I do.

וככה זה בעצם, לא? האנשים הם הקסם.
כל אחד הוא קסם. וגם היא קסם. וכל אחד אוהב קסם מסוים.
ואז לכל אחד יש אנשים שבשבילו הם קסם. קסם קסום.
ואם אנשים באמת יעשו משהו שהוא קסום בשבילם- הם גם יצרו קסם. ויחיו איתו.

I do believe in fairies. I do. I do.

אז היא תמשיך לחכות, לקסם שלה.
היא תמשיך לחכות לעיסוק בקסם. לאנשים שהם קסם בשבילה. לחכות להבין מה היא, מה הקסם שלה.

אז בינתיים, היא תמשיך לישון באותה שמיכה שיש לה, מאז שהיא ילדה. לבנה מצוירת בפיות.
היא תישן, ותהיה מוקפת בהם.
וכשהיא תהיה אמא, בעזרת השם, היא בעצמה תהיה פיה- פיית השיניים, שתגרום לבת שלה לחייך בשמחה ולחשוף שיניים מתנדנדות.
כי
זאת היא.
היא מאמינה בפיות.
מאמינה.
מאמינה.

רק בלי ליצנות3,000

עבר עריכה על ידי 3,000 בתאריך י' בטבת תשפ"א 15:42

עבר עריכה על ידי 3,000 בתאריך י' בטבת תשפ"א 15:39

"הדפוני השומרים
דלתך לא פותחים
נאבק בכל כוחי לבוא אליך
ועכשיו אני כבר כאן
מתחנן נאמן
הוא מאש - ואני בשר ודם

נשמתי שקפאה, וגופי שרתח כמו נער
ובגדי השחורים, מיוזע, חוזר מהקרב
כמו פצוע נדחף מהחוץ טרם נעילת שער
מתחנן לאביו, שיביט שוב אליו

הדפוני השומרים
דלתך לא פותחים
נאבק בכל כוחי לבוא אליך
ועכשיו אני כבר כאן
מתחנן נאמן
הוא מאש - ואני בשר ודם"

לדרוך עליהם. חזק. לקפוץ לשלוליות. להשפריץ על כולי. לקפוץ. בכוח. לרמוס אותם. לרמוס. להירטב מכף רגל ועד ראש. להמשיך לקפוץ.

לקפוץ

ואיך בעצם עושים אתזה?
איך קופצים? איך משאירים הכל מאחור?
"טאטעעעעעעעעעע" היא צועקת. "טאטעע" ומתחילה לבכות. כמה אנשים מסתכלים עליה מוזר ברחוב. אחרי הכל, בעיר חיפה, לא רגילים לראות משהו שנראה ככה.

נראה ככה. כןכן, זאת היא.
או מי שהיא הייתה רוצה להיות.

היא הייתה רוצה לא להשים לב אל אחרים ולצעוק לטאטא שישימע אותה, כי היא משום מה יכולה לשמוע אותו רק בין ההריסות והקולות.
היא רוצה להיות אדם פשוט, אדם תמים.

היא רוצה להאמין באמונה תמימה, והיא רוצה פשוט להיות להיות איתו.

כמו שהיא תקועה עם עצמה, אז ככה. שתמיד יהיה בראש לה. שתמידתמיד יהיה בראש שלה. ובלב.

היא רוצה אותו, היא ככ רוצה אותו.

ולרצות זה תמיד טוב, ככה שמענו.

אבל אצל אדם שכולו עשוי מרצונות לא ממומשים כמו עטרה, ובכן..

"טאטעעעע"
היא צועקת הכי חזק שהיא יכולה, שם, בתוך הלב שלה, אולי זה ישפיע על משהו.

וכמה היא רוצה לחיות חיים של פשיטות. וכמה היא רוצה להסתכל בעיניים של האדם שמדבר איתה ולהגיד בכל הרצינות "רק בלי ליצנות".
רק בלי ליצנות.
וכי יש משהו שיותר רחוק ממנה?

לפעמים כשהיא חושבת על זה, יש לה צמרמורת. שיקחו ממנה את הציניות שלה? דווקא אתזה? הדבר שהיא הכי מקושרת לו בעולם? מקומו של ההומר השחור אצלה, וכך יישאר. תמיד אמרו לה שצריך להחזיר דברים למקום אחרי השימוש. זה לא עבד לה, אבל המסר הוחדר. ההומור השחור גר בתוכה, וכך יישאר.

אבל מצד אחד- אוי, מצד אחד.
רק בלי ליצנות.

רק בלי ליצנות.

וזה ככ קשה לה, לעטרה.

להיות מקופת באזורים של אנשים שזה מה שהם הורגלו מימים שבהם למדו ללכת- ציניות זאת שפה. ואיך היא תוכל לבוא לחברה שלה שיורדת על כולם כדי לגונן על עצמה,

ולהגיד

רק בלי ליצנות?

ומצד אחד היא ככ חושבת שזה מגיע להם.

מגיע לחברות שלה. מגיע למשפחה שלה. מגיע לכל אדם בעולם.

מגיע לחברה שלה שהדרך לגונן על עצמה היא להתעצבן ולרדת על כולם אדם אחד, שיהיה אדם שיביט לה בעיניים ויגיד
רק בלי ליצנות.

פשיטות.

והיא ככ רוצה להיות האדם שהיא תמיד דמיינה לעצמה.

והיא ככ רוצה להיות היא

להוריד את השכבות, להוריד.

אבל מי זאת 'היא'?

השכבות הם חלק ממנה כבר. עור חדש. בעצם, לא כזה חדש. ישן ישן.

רק בלי ליצנות.

וזה רודף אותה, השורה הזאת.
רק בלי ליצנות.

בלי ליצנות בחיים, בלי להעמיד פנים. בלי להעמיד פנים כלפי אבא ובלי להעמיד פנים כלפי המורה ובלי- בלי להעמיד פנים כלפי עצמה.

ומה לעזאזל כל זה, ואיך זה אפשרי.

ויש לה צמרמורת רק מלחשוב על להיות בלי ההגנות שהיא ערמה עליה במהלך כל השנים.

רק בלי ליצנות.

והאמת היא שהיא ככ רוצה.

בלי ליצנות, באמת.

ואולי זה ההתחלה מחדש שהיא מחפשת אחריה כל כך הרבה זמן.

ויורד לה ככ הרבה טיפות מהעיניים, מהלב שלה, מהאש שלה. ומי אמר בכלל שאש ומים לא מסתדרים בעצם.

לא היא.

היא אם כבר, סוג של אווטאר.

וכולם בעצם סוג של אווטאר. ולכולם יש ככ הרבה דברים שיכולים ליצור ניגוד ואיכשהו בדרך נפלאה הם לא, והם יוצרים אדם. וכל אחד שונה מהשני.

ואנחנו מחליטים איזה מן אדם נהיה.

רק בלי ליצנות. ויום אחד, היא עם האש שלה, תקפוץ בתוך שלולית מים ותצעק את כולה לאבא שם שרק מחכה לה. והיא תעשה את זה באמצע חיפה, שם עוד יתרגלו לראות אנשים שנראים ככה.

בלי ליצנות.

..בברסלב בוער אש!

מקוה שזה בסדר להגיב ושאני לא הורסת לך תשרשור..

רק רציתי להגיד שאת כותבת מדהים.

וזה נגע לי במקומות ככ עמוק עמוק בפנים.

זה לבכות מכמה שהיא מיוחדת וטובה.

לבכות מכמה ש, לעזעזל בא נזרוק כבר את הסטיגמות והנורמות של העולם פה, ופשוט לחיות את החלום.

לחיות את הרצון.

זה פשוט ככ מיוחד וטוב ואמיתי ועם לב. וגם האחרים..בעיקר השלישי מאד מאד אהבתי.

את כותבת ככ מיוחד ומופלא. ככ הרבה יופי.

נכנסתי לשם לגמרי

תודה עלזה

..3,000

בטח שזה בסדר להגיב

או תודה לך

ואת צודקת. את ככ ככ צודקת. והלוואי שנלמד לעשות את זה, בלי להתפחד כלל. והלוואי שזה בעצם יהיה הנורמה, להיות בלי סטיגמה. להיות לא נורמלי, להיות שונה כמו שאנחנו. כי למה בעצם אנחנו חיים אם אנחנו חיים חיים שאנחנו לא רוצים לחיות.

❤

..בברסלב בוער אש!אחרונה

הלואי. אח הלואי.

(באמת למה?) הלואי נשבור את זה כבר אוף.

❤

..רצה לאש

מישהי אמרה לי פעם שבזמן חרדה המוח מציג לנו אפשרות הגיונית לגמרי. זה לא שהחרדה היא ממשהו לא הגיוני- הבעיה היא שהוא מציג רק אופציה אחת.
הרי יש עוד כל כך הרבה אופציות, רק אחת מהן היא שאני לבד ולא מעניינת אף אחד. אבל יש עוד הרבה אופציות אחרות ואותן אני לא רואה.
אבל רק להזכיר לעצמי שהן קיימות. שתמיד יש יותר משתי אופציות.

..רצה לאש

אני מחזיקה כל כך חזק, ואין מקום לנוח. אין רגע להניח ראש.
אם היה אפשר, המוח שלי היה מתפוצץ. אבל אי אפשר, משהו בי שומר עליו. שומר עליי. מזליג לו לאט לאט.
ורק כאבי הראש מזכירים ש, אם היה אפשר, המוח היה מתפוצץ.
ואני מתה מפחד

ראיית מנהרהמשהאחרונה

אבל צריך לדעת שלפעמים החרדה יושבת על משהו עמוק בנפש שמטרגט אותה. והוא לא קשור באופן ישיר למשהו שחרדים ממנו.

מישהו אחר שהיה מגלה את אותן עובדות לא היה נכנס לחרדה ול"ראיית מנהרה".

(מקווה שיצאת מהחרדה שלך מאז).

...רצה לאש

זה דפוק קצת להחזיר לאחרים על מה שהמוח שלי חושב שהם עושים אבל בעצם הם לא בטוח עושים. אבל ככה אני רוצה

..רצה לאש

מציק לי הטון של תרצה והמבט בעיניים,
הקול הרך הזה
איך את מרגישה

אני לא רוצה להיות לנטל
אני לא באתי לפה כדי שתשמרי עליי
ובעיקר אל תשתמשי בטון כזה שמעמיד במבחן את החומות שלי
טון כזה שעלול לגרום לכל מה שבניתי לקרוס
ולי ליפול אל זרועות של מישהו

אני לא נופלת
אני נשארת חזקה

אין פתרון קסםרצה לאש

זה מבאס

הממ אפשר לכתוב כאן?תהילה מושקוביץ

כדי להנצל מגזרת 25 ההודעות?

אחרת אני תקועהתהילה מושקוביץ

וגם כך אני די משועממתתהילה מושקוביץ

אפילו מאודתהילה מושקוביץ

מאוד מאודתהילה מושקוביץ

מה קרהלמענך עשה

אגלה לך סודמשהאחרונה

הודעות ריקות לא באות במניין הספירה של 25 ההודעות המפורסמות. האלגוריתם (שנכתב על ידי לפני שנים ארוכות) נכתב קצת לפני יותר שנים.

..ציפור שיר.