הדשא צונן הלילה..נראה כאילו הוא מעדיף את הצינה הזאת ולהתכסות בתוכה ברגיעה,לשמור עצמו מרעשי הלילה האפל.
נפתלי יושב לבד,פורט עוד כמה אקורדים על הגיטרה השחוקה שלו ומנגן לעצמו עוד כמה פעמים את "רחם..",כי באמת,רק תרחם.
רחם אויאויאוי רחם נא.
הוא שותק לדקה ארוכה ופולט לפתע אנחה כבדה וזו מושכת את גבו אל הארץ..
אךך כמה ארץ..הרבה ארץ יש פה.
הוא אוהב להרגיש את ארץ האדמה,להרגיש חיבור.
עכשיו הגיע לחלקת הארץ הזאת כדי לשאוב מעט כוחות,שוב.
נגמרו לו מזמן מייכלי הכוח.
הוא מותש,מרגיש את עצמו דבוק לאדמה מרוב חוסר..של,של מה?אולי חוסר של משיח.
פאותיו הבהירות מחזירות אור אל הכוכבים ואלו מלמעלה,מחייכים אליו בחיוך נחמה לילי ומצטנף.
אין ירח מלא היום.יש ירח של סוף חודש.
עוד אנחה,כבדה,ככה,על אדמת הארץ הזאת.
בהייה קטנה בהוא למעלה שכל כך,כל כך א-ל מסתתר..לא יאמן כמה.
פתאום דמעות גדולות,כבדות,זולגות מעיניו.
הוא לא מוחה אותן.
הגיע הזמן לתת להן לפרוץ ולא לקבור אותן בלב.
אין שם מקום יותר.
"אתה מבין אבא?",הוא לוחש לשמיים,מתפלל בתוך תוכו שהא-ל המסתתר יציץ רק לרגע מין החרכים ויפדה אותו באופן מיידי מהחושך האינסופי שאוכל כל נשמה טובה ונוטף רעל.
"אם זה לא היית אתה זה שאחראי לכל הרע שרודף אותנו בעולם,הייתי לגמריי מתעצבן ושובר משהו..הייתי יוצא משפיותי.
באיזו רשות ככה לבוא ולרסס לנו את החיים ברוע?!
החיים כמו שדה מוקשים..איפה שלא תדרוך..יהיה..יהיה..",הוא נשנק,לא מסוגל.
הדמעות חונקות את הגרון,שורפות עמוק בפנים.
איפה נמצא המשיח הזה שיגאל..יפדה את האנשים מהחומר ומהרע ומהכאב..
צריכים לחפש משיח..
איפה הרעבע מווארקא..צריכים יער..צריכים לראות את נהר הדמעות..נהר דמעות של עם ישראל..העם הקדוש..
נפתלי נותן לדמעות להמשיך לסלול לעצמן דרך חדשה על לחייו.
הוא מותש,נאנח לאט.
"אבל רק כי זה אתה,אני מסכים להאמין שזה רע שבמקורו הוא טוב גמור",הוא ממשיך ללחוש לשמיים אחרי הרצת מחשבות ופתאום חיוך קטן נדבק על פניו,כאילו מלאך הפיוס והשלום נחת עליו להרגיעו ו,'שה שה ילדון...משיח,משיח נמצא..',כך לוחש לו באוזן,כאילו שהא-ל המסתתר לא שומע.
נפתלי חוזר למצב ישיבה בקושי,כתפייו שמוטות,
גבו אינו מסוגל להעמיד את עצמו..הוא נשכב חזרה על הארץ ונרדם..
..
הר גבוה גבוה,קשת אינסופית בשמיים ומליוני נרות לבנים,עומדים כפופים,נוטפים שעווה חמה,לבנה..
הם בוכים,הנרות.
רוצים לזעוק זעקה שלא נשמעת..
אולם עצום,ובדים כחולים ולבנים בוהקים נמשכים מתחילת השמיים עד תהום הארץ..
הכל דמיוני ומוזר אבל,כל כך טהור..
עולם שזוכים לראותו רק בחלומות כששוכבים בקושי רב ומחוסרי כוח על פיסת ארץ...
מלאכים אינסופיים עולים ויורדים ומחבקים נשמות תוהות ואבודות,מנגבים דמעות..לוחשים..לוחשים לחישות שלא נשמעות..עם ישראל נמצא במצב הקשבה.
הרעבע מווארקא נמצא..הוא בוכה ונהר הדמעות לידו..
אותיות של משיח מתפזרות באוויר,מנסות לרדת לעולמות גשמיים.
איפה משיח,איפה..נפתלי מרגיש סחרור ומניח לזרועות מלאכים לחבק אותו.
הוא רואה את ה"ווארקא" ממשיך לשבת ליד הנהר..
נפתלי רוצה לחפש משיח,לפלס לו דרך של כבוד לתוך עינייהם הבוכות,למחות דמעה מעל פני ישראל..
עולמות שלמים גנוזים באולם האינסופי הזה..
נפתלי מרגיש שעוד רגע עייניו נפקחות ומשחררות אותו מהטוב החלומי שמרגיש..
הוא לא נלחם בעייניו,מניח להן להיפקח.
הן ערות,עייניו.
בוהות חזק בנקודה עלומה.
הלילה מתעצם,החושך כבד מנשוא..
תקווה קטנה ממשיכה לו את הדמיון..הוא עוצם עייניו שוב,משחרר את עצמו לדמיונות..
מקהלת מלאכים מזערית שרגלייהם נוטפות דבש,ופניהם בוהקות כשמש,לוחשים לו בעימעום,
'נפתלי,תפעל לביאתו.
יש לך מעט כוח של משיח,
בכיס..')))
.
נפתלי יושב לבד,פורט עוד כמה אקורדים על הגיטרה השחוקה שלו ומנגן לעצמו עוד כמה פעמים את "רחם..",כי באמת,רק תרחם.
רחם אויאויאוי רחם נא.
הוא שותק לדקה ארוכה ופולט לפתע אנחה כבדה וזו מושכת את גבו אל הארץ..
אךך כמה ארץ..הרבה ארץ יש פה.
הוא אוהב להרגיש את ארץ האדמה,להרגיש חיבור.
עכשיו הגיע לחלקת הארץ הזאת כדי לשאוב מעט כוחות,שוב.
נגמרו לו מזמן מייכלי הכוח.
הוא מותש,מרגיש את עצמו דבוק לאדמה מרוב חוסר..של,של מה?אולי חוסר של משיח.
פאותיו הבהירות מחזירות אור אל הכוכבים ואלו מלמעלה,מחייכים אליו בחיוך נחמה לילי ומצטנף.
אין ירח מלא היום.יש ירח של סוף חודש.
עוד אנחה,כבדה,ככה,על אדמת הארץ הזאת.
בהייה קטנה בהוא למעלה שכל כך,כל כך א-ל מסתתר..לא יאמן כמה.
פתאום דמעות גדולות,כבדות,זולגות מעיניו.
הוא לא מוחה אותן.
הגיע הזמן לתת להן לפרוץ ולא לקבור אותן בלב.
אין שם מקום יותר.
"אתה מבין אבא?",הוא לוחש לשמיים,מתפלל בתוך תוכו שהא-ל המסתתר יציץ רק לרגע מין החרכים ויפדה אותו באופן מיידי מהחושך האינסופי שאוכל כל נשמה טובה ונוטף רעל.
"אם זה לא היית אתה זה שאחראי לכל הרע שרודף אותנו בעולם,הייתי לגמריי מתעצבן ושובר משהו..הייתי יוצא משפיותי.
באיזו רשות ככה לבוא ולרסס לנו את החיים ברוע?!
החיים כמו שדה מוקשים..איפה שלא תדרוך..יהיה..יהיה..",הוא נשנק,לא מסוגל.
הדמעות חונקות את הגרון,שורפות עמוק בפנים.
איפה נמצא המשיח הזה שיגאל..יפדה את האנשים מהחומר ומהרע ומהכאב..
צריכים לחפש משיח..
איפה הרעבע מווארקא..צריכים יער..צריכים לראות את נהר הדמעות..נהר דמעות של עם ישראל..העם הקדוש..
נפתלי נותן לדמעות להמשיך לסלול לעצמן דרך חדשה על לחייו.
הוא מותש,נאנח לאט.
"אבל רק כי זה אתה,אני מסכים להאמין שזה רע שבמקורו הוא טוב גמור",הוא ממשיך ללחוש לשמיים אחרי הרצת מחשבות ופתאום חיוך קטן נדבק על פניו,כאילו מלאך הפיוס והשלום נחת עליו להרגיעו ו,'שה שה ילדון...משיח,משיח נמצא..',כך לוחש לו באוזן,כאילו שהא-ל המסתתר לא שומע.
נפתלי חוזר למצב ישיבה בקושי,כתפייו שמוטות,
גבו אינו מסוגל להעמיד את עצמו..הוא נשכב חזרה על הארץ ונרדם..
..
הר גבוה גבוה,קשת אינסופית בשמיים ומליוני נרות לבנים,עומדים כפופים,נוטפים שעווה חמה,לבנה..
הם בוכים,הנרות.
רוצים לזעוק זעקה שלא נשמעת..
אולם עצום,ובדים כחולים ולבנים בוהקים נמשכים מתחילת השמיים עד תהום הארץ..
הכל דמיוני ומוזר אבל,כל כך טהור..
עולם שזוכים לראותו רק בחלומות כששוכבים בקושי רב ומחוסרי כוח על פיסת ארץ...
מלאכים אינסופיים עולים ויורדים ומחבקים נשמות תוהות ואבודות,מנגבים דמעות..לוחשים..לוחשים לחישות שלא נשמעות..עם ישראל נמצא במצב הקשבה.
הרעבע מווארקא נמצא..הוא בוכה ונהר הדמעות לידו..
אותיות של משיח מתפזרות באוויר,מנסות לרדת לעולמות גשמיים.
איפה משיח,איפה..נפתלי מרגיש סחרור ומניח לזרועות מלאכים לחבק אותו.
הוא רואה את ה"ווארקא" ממשיך לשבת ליד הנהר..
נפתלי רוצה לחפש משיח,לפלס לו דרך של כבוד לתוך עינייהם הבוכות,למחות דמעה מעל פני ישראל..
עולמות שלמים גנוזים באולם האינסופי הזה..
נפתלי מרגיש שעוד רגע עייניו נפקחות ומשחררות אותו מהטוב החלומי שמרגיש..
הוא לא נלחם בעייניו,מניח להן להיפקח.
הן ערות,עייניו.
בוהות חזק בנקודה עלומה.
הלילה מתעצם,החושך כבד מנשוא..
תקווה קטנה ממשיכה לו את הדמיון..הוא עוצם עייניו שוב,משחרר את עצמו לדמיונות..
מקהלת מלאכים מזערית שרגלייהם נוטפות דבש,ופניהם בוהקות כשמש,לוחשים לו בעימעום,
'נפתלי,תפעל לביאתו.
יש לך מעט כוח של משיח,
בכיס..')))
.
