פורום ריק ומוסתר (עמוד 546)

רק לנשום. זה יעבור בסוף.. זה מוכרח להסתיים.


לקחת הכל בפורפציות. תראי איך העולם הזה קטן.

Just don't let it kill you

...

...

 

 

אז תמיד אני יהיה סוגשל נעלמת כזה

אולי שקופה?

 

 

אני אוהבת אתזה..

אבל אני גם בנאדם

(מתי יבינו אתזה?)

 

 

פפפפ

באמת השתניתי כל כך בשנה?





(אני כבר לא יודעת מה אני רוצה
ודי כבר הרהורים מפגרים של אמצע הלילה
אני צריכה לישון


לנשום. לנשום.

מחר יש עוד יום)

זה היה טוב. מבחינתי.
אבל טעטע מבחינתך זה טוב?
אוף

זה עושה לי בלב משהו.
ולא יודעת אם זה רצונך בכלל.
@#$# משהו מיוחד. שונה.
כזה טוב כזה.
אעאע. אני מבולבלת.
ואני צריכה דיבור איתה. לספר לה.
לספר לה?
לא יודעת..

לעזאזל הכל

כי אוקיי, אני רוצה את זה
אבל המחיר שאני צריכה לשלם גדול
כל כך


קשה לי עם זה.
אוקיי?


ובכלל לך תדע אם הם באמת יאשרו

אם הם לא יאשרו
וואי אני לא יודעת מה אני עושה.

אני
אני
נמ.


והשבועה הזו


למה אמרתי כן
למה למה

אני מרגישה מסוחררת פתאום.
עד שיש לי כיון ברור,הכל מנסה להתהפך לי מול העיניים.
אני כבר לא זוכרת מה אני רוצה מעצמי ו,
אני בכלל רוצה להיות לבד.
עמוס לי השבוע הזה למרות שהוא צריך להיות הכי כיף בעולם.
הלוואי אצליח לכתוב שם.
אמן ולא אבריז להם,זה מעפן להבריז.


(מישהו יכול לתת לי חיבוק?
אני רוצה בעצם אותו טאטע)

....

זה כאילו אין מקום לכאבים שלי ולמצוקות שלי
וללבד הלופת הזה



חלאס, שנתיים זה מספיק
זה נקרא, זה נחשב, מותר
באמת מותר
מ ו ת ר

אני מפחדת. ואני לא יודעת למה.
אני ככ מפחדת. הלב שלי מכווץ, מבוהל
...
וזה טוב אבל..
אי טעטע.
תשמור עלי.



|נושם| בסוף הכל יהיה בסדר.

ואני בכלל רוצה לטוס איתם לשם..מה אני יעשה בלי המתיקות הזאת.
למה הכרתי אותם יומיים לפני שהם צריכים לחזור.
פף יש לי לבכות.זה געגוע לרוגע.
אם היה אפשר רק לחבק אותם עוד ועוד.

(וכל החלום הזה שפעם כתבתי לעצמי,
פתאום ראיתי את זה קורה לי מול העיניים ורק רציתי לעצור את הזמן,להכיל כמה שיותר מהרגע הזה,להריח את הבגדים הפצפונים האלו ולזכור שגם לי יש מקום בעולם הזה,שגם לי יש את הרגע שלי עם החלומות שלי.
לא להוריד את העיניים מהצלופנים והגואש,לחיות את הרגע הזה,לנגוס את המתיקות שיש באוויר.)
יש בי געגוע.

המ,ואמא אמרה אתמול על זה..וכן מתחיל להיות דיבור וכיוון לשם..
זה עושה לי טוב.

טאטע נדיר.

אני לא יודעת מה להרגיש לגבי זה.
זה טוב?
זה רע?
אולי זה לא זה ולא זה?
אני מבולבלת.
אני עייפה.
אני מתרגשת.
ואני חוששת.
יהיה לנו בסדר? נעבור את זה?
תעזור לנו..

ואיך אני יסתדר בלי זה.
אני חוששת.. נוח לי עם זה.
אני יחליף. אבל עדיין..

ויאללה. להארגן. יום עמוס. הלוואי והוא יהיה טוב. אמיתי.

(ואבא קורא לי ואומר
את יודעת שזה לא פשוט מבקשים, הוא נותן, וזהו

אני יודעת. יודעת.

והוא שואל
למה את מצפה?

אני לא יודעת.
כל כך לא יודעת.


אני רק יודעת שאני רועדת מפחד.
וככל שהזמן עובר הפחד מתעצם.

איך אני אשן הלילה בכלל)

אני כל כך רוצה שיצא לפתח את התמונות האלו..
פף אשכרה אני מתחילה להבין כמעט סופית שכל התקופה הזאת נגמרת..
זאת או הדחקה או שאני פשוט אדישה לזה וביום שאני פתאום אגיע ללימודים שנה הבאה(משמע שבוע הבא,טאטי),אני פשוט אקלוט שזהו,אשכרה קופצים למים.חיים נפתחים פה מחדש.

ו,פף זה קשה בלעדייה.
אני אוהבת אותה ברמות פחד.
ישבנו יחד יום יום כמה שנים.
פתאום היא שם ואני בכיוון אחר..

נכון יהיה לנו קל טאטי?נכון.
נכון תעזור לנו להצליח לא להיבהל יותר מידי מהתחלות מלחיצות?נכון.
(אה,ואני אוהבת שדה)

שוב סופ יום כזה
מחשבות על פעם ומחשבות על העתיד ומחשבות על איפה נמצא השלט של המזגן.
נו,אין אדם מקולקל,יש אדם שמקולקל לו.
חחח זה מצחיק הקטע הזה שיש בי תכונה נאיבית שאני סומכת על כל אחד בעיניים עצומות,רואה אותו,בלי לראות עבר או הווה או לחזות את העתיד שלו.רואה אותו.
זה מתיקות הבריאה אבל במקה שלי,זה מקור הפגיעות שלי.
זה דפוק כל כך אבל וואלה כן,לסמוך על כל אחד,זה לא נכון.

וזה,או שנהייתה לי קצת חוסר סבלנות,או שנהייה לי קצת חוסר ברצון המ,לזה.
כן,זאת גם מידה מעצבנת אצלי.עצלנות שלום.

לפעמים אני תוהה למה אלוקים רואה אותי בסופו של דבר עם הבעל שאני רוצה.המ,הרי ברור שבסופו של דבר אני אלחם על הרצונות שלי ויהיה לי בעל ויהיו ילדים מתוקים שיפתחו בתורנות אחד אחרי השני את הדלת של המקרר ויוציאו גלידת ריבת חלב.
כן נו,זה ברור שזה יקרה וזה מה שלא מובן לי.
למה זה ככה ברור.
למה אני עם כל הכלום והזבל שלי,יכולה לחשוב על כאלו רצונות.
פף זאת שאלה רטורית נו.

ו,בכלל חשבתי על זה.
למה שנבקש סליחה עכשיו?|נשמע כופר|
למה לא לבקש פשוט דבר יותר קל.לבקש גאולה נו.
במקום לבקש סליחה ובגוף שהפה אצלו ימלמל מילות סליחה,המחשבה תהייה מונחת על רצון לחטא,למה פשוט לא לבקש גאולה.
למה.
אשכרה לעצור את השרשרת הזאת של נפילה וסליחה ונפילה וסליחה ונפילה וסליחה ונפילה ו,גאולה.פף.זהו נעצר המעגל הלא נגמר הזה.
פף מבלבלת לעצמי את המוח,אני צכה להחליף לפיג'מה.

אני מתגעגעת לחיבוק שלו.

ולפעמים אין לי כח לסחוב.

לאהוב,

אפילו לא לכאוב.

לפעמים אין לי כח לרצות,

לקוות,

להיות.

לפעמים אני רוצה להשליך את המסכות,

פשוט לחיות.

אבל זה רק לפעמים,

כי רוב הזמן,

כמו כולם,

אני פשוט זורמת עם העולם,

חיה את חיי,

או יותר נכון- את החיים שמצפים ממני לחיות.

מחייכת, ישנה, קמה ואוכלת.

פשוט קיימת.

בלי כלום,

בלי רצון, חיות או דעה משלי.

בלי להבין את עצמי.

מי אני?