אני לא מצליחה להביא את עצמי מספיק לידי ביטוי בפורום פרוזה.
פשוט כי זה לא מספיק פיוטי.
פאות לחיים ורזון מחריד
אני כל כך חששנית
אולי לא כמו שחשבתי
מה עוד נותר מרסיסי מה שהייתי.
אין לי חברות
מספיק
לא רצית, או רצית לא לרצות?
איך יכולתי לעמוד בשלווה לנוכח התכערות האדם אותו חשבתי ליפה בתבל?
אתה עלוב כל כך
הגיע תורך
תחפש אותי
חה חה חה
אהבה זה דבר מפחיד.
זהו זה הכול
יום אחד
אולי
אני אעשה את זה
את מה שחלמתי תמיד
יום אחד אני אגיע לשם
לקצה
אני אעלה על ההר
וכבר לא אפחד להסתכל למטה
יום אחד אני אפסיק לדבר
אתם תראו,
אני אעשה,
מבטיחה,
אני אהיה אמיצה
יהיה כזה שקט מוזר,
חסר פשר
אמא תיסע לעבודה
אבא גם הוא
אחיות שלי המתוקות-
תתעסקו בעניינים שלכן
אחים שלי- בשלכם
ואני,
זו שרגילים לראות אותה ככה,
ברקע,
שקופה,
גוססת,
מדממת,
אני כבר לא אהיה חלק מהנוף.
לקראת הערב אולי כבר יתחילו לתהות
ינסו לחפש
אבל הבטחתי
ואני אקיים.
זה יהיה עצוב
זה ברור
אף אחד לא אוהב הפתעות
בחיים שלו
אבל גם אני לא אוהבת
לא אוהבת להיות תמיד זו שאין לה חיים
לא הפתעות
לא שינויים
לא כלום
רק שקט כזה
רע
אכזר
לבן.
ואתם תתגברו
אני מבטיחה
יש לכם במה לשקוע
במה להשקיע
את הזמן
המרץ
במי את האהבה
אני אעשה לכם שלום
מלמעלה
ואהיה מאושרת
סוף סוף
למה ה'
למה למה
איזה עינוי
עינוי של הנפש
אני מרגישה סחוטה
עוד מעט שקיעה
