פורום ריק ומוסתר (עמוד 589)

J'ai allumé le feu
Mes chagrins, mes plaisirs
Je n'ai plus besoin d'eux

"ההיגיון הפך לשיגעון

והעוון הפך לחזון"

(בוצר)

כמה שזה מדויק.

לחזור

לחיים.

עכשו.

 

 

I don't want
Okay?

עייפות.

פשוט עייפות כזו שנצברת ככל שמתקדם השבוע

כזו שקצת נחלשת אם ישנים שעה אחה"צ

כזו שגורמת לי מיום שלישי לרצות לישון עד 11

ומיום רביעי או חמישי לקום עם כאב ראש קל ומתחזק

 

ואני ישנה 7-8 שעות בלילה בד"כ, ברצף.

 

עצות? מישהו חווה?

ככה זה כולם?

מה אפשר לעשות?

האם בסך הכל
המקום הזה עשה לכם
יותר טוב
או יותר רע?

תחשבו עלזה...





לי אין תשובה.

נכנסת לחדר של חברות מכיתה אחרי השיחה עם ** שיחה קשה. מתיישבת, מדברים, # פתאום יוצאת מהשרותים, אני מחכה רגע וקמה
- לילה טוב
- אני כבר באה אליך
הולכת לחדר, שוכבת במיטה עם בגדים, עם הפלא של ** שומעת את הניגון שלה והלב עומד להתפוצץ.
# נכנסת.
- מה יש?
- לא יודעת
היא נותנת לי נשיקה והולכת, אני עוצרת אותה בדלת
-אל תלכי
- אני צריכה
- תשארי עוד קצת, בבקשה..
- טוב.
- לא משנה תלכי
- נו, עכשיו? מה יש?
-..
-..
- דיברתי עם **
-חח אז תגידי, בגלל זה את ככה. ותכבי את השיר אני לא יכולה לשמוע אותו.
*מכבה
היא נותנת נשיקה גדולהה וארוכה כמו שאני אוהבת.
היא שמה את היד על המיטה ואני שמה ראש על היד שלה, מריחה אותה ונהנת.
- זה מותר?
-מה?
- לאהוב ככה
- לא הבנתי
- נו תביני
- אני לא מבינה
- אז פעם אחרת
- לא נו, תנסי להסביר, בין איזה אנשים?
- כולם
-..
-..
- מה ה' רוצה? הוא נתן לנו ככ הרבה אהבה, אבל לא נתן לנו להיות עם בנים עכשיו,
הרבנית אמרה להפנות את זה לה'
זה אי אפשר, זה צורך אחר , נכון שצריך להתחזק באהבת ה' אבל זה לא קשור, חוץ מזה אני גם צריכה חיבוק, ושיהיה חזק מספיק.
-..
-..
היא מוציאה את היד, ומגרדת לי בראש, בהתחלה בעדינות כמו ליטוף ואחר כך חזק יותר.
- אני לא יכולה להכיל את זה. סליחה.
היא מסתובבת ויוצאת, בלי להסתכל עלי. ממש בורחת.
מה עשיתי? אפילו לא הסברתי באמת.. היא הבינה? הלוואי שלא..


בבוקר-

אני- משהו ראה את המורה?
# -מה את מתעלמת?
בואי בואי
-..
# -תשנאי אותי קצת, זה בסדר
-לא רוצה
-אני מרשה לך, מגיע לי
-עושה דברים ליומולדת של אמא?
-כןן, זהו היום זה נגמר
-אלופים אתם
-איך זה שלא היית אצלי עדין שבת?
-הייתי שבתות ביישוב שלך, אבל לפני שהיינו חברות, רק חשבנו שאנחנו חברות
-עכשיו את חברה שלי? פחדתי אתמול שלא תסתכלי עלי יותר לעולם
-גם אני פחדתי, שעות לא נרדמתי, נבהלתי ככ, לא הבנתי מה קרה שככה ברחת.
-גם אני לא יודעת למה, אבל לא יכולתי להכיל, לא יכולתי להשאר עוד שניה, לא יודעת למה הסיפור הזה נוגע בי ככ, את ניראלי יודעת יותר ממני למה זה ככה נוגע בך.
-..
-..
-צריכה ללכת
-אז זהו? ביי?
-לא רוצה ללכת
-אז אל תלכי
-צריכה..
-להתראות תשמרי על עצמך
- תשמרי את
- אני שומרת אבל דואגת לך,
-טוב
-שיהיה טוב בבית!
-גם לך!!


פריקה..
לא מפסיקה לחשוב, זוכרת כל מילה שנאמרה, אז פשוט כתבתי את הלילה בוקר איתה..
נראה שהיא בסדר, נרגעה, אני לא, היא צריכה לדעת שאני ככ ככ אוהבת אותה..
אבל רק שלא תדע, אם היא תדע היא באמת לא תסתכל עלי.. אלא אם זה הדדי, וגם היא ככ ככ אוהבת..
אבל אז היא היתה עושה הכל כדי לברוח, לא? היא גדולה יותר ממני, מבינה יותר, ואני צריכה אותה יותר ממש שהיא צריכה אותי..

זהו, פרקתי.
תודה למי שהגיע עד פה..

אני לא רוצה שהיא תתחתן.
אוקיי?!
לא רוצה.
רוצה אותה כמו שהיא.
בעצם כמו שהיא הייתה פעם.
בחורה.
בלי בעל.
בלי ילדים.
חברה.

זה כל כך אגואיסטי וחרא מצידי.
אבל.

אוקיי שזה פשוט לא יהיה אותו דבר.

אני מתגעגעת לחיבוקים שלה.
גם כשנפגשנו זה לא קרה,
כי קורונה.

לעזאזל הכל.
כוסאומו איזה עולם.

והיה לי טוב.
(אז היה.)

אני עוד שניה בוכה מדבר שאמור להיות שמח.

חולת נפש,
כבר אמרנו?

בוקר טוב!

אנחנו נמצאות בדירה ונקלענו למצב לא נעים שלא ניתן לפרט פה.

אנחנו מחפשים משפחה או בית ריק.(עדיף)
או
משפחה ירושלמית שרוצה לארח אותנו בכייף ובשמחה! ויש לה מקום בשבילנו
אנחנו אמהות חד הוריות עם 7 ילדים יחד.
לשבת!!!!!

אך הילדים שלנו קמים ב6 אז נשמח להתארח אצל משפחה שלא אכפת לה מזה ולא מפריע לה מהרעש

ההזמנות יתקבלו בברכה!!!!

*מכיר אותה אישית, משפחה מקסימה עם ילדים מדהימים*

תשתמשי בו!
תודה!
|מעוצבן|

סופטיפי, יוטיוב

צ'אט, וואצאפ

ללמוד, להפסיק

ללמוד משו אחר

לחפש מש חדש.

 

תסמינים של פחד,

הי.

הייתי שם.

אמש.

 

כמו ילד ברכבת הרים,

הבטן נדבקת לגב,

אתה מזיע.

וצועק. מפחד

ואשכרה מחכה לסיבוב הבא.

 

פוחדת

אחריות בכתפיים

ועתיד חלשלוש.

שמישהו יסגור את הלונה פארק הזה כבר.

אולי כשיעריב היום.

 

אני פוחדת.

מלדמם שוב, באמצע רחוב.

שאעלם

שאפסיק לחפש, אותי.

שלא אדע

שאשכח

מי אני

וכמה כלומ בכלל.

 

לא הפסקתי לחפש אותך,

לא הפסקתי לרצות,

הבטחתי

לחפש.

לתור ברחובות,

לצעוק

בחוצות.

 

נשבעתי,

להפוך כל אבן,

לבנות מגדל

ושלום.

 

וכשלתי.

ככה פשוט.

 

וכל עוד יש פחד,

יש עוד אחריות

ונחמה.

ותקווה.

 

לא הפסקתי לרצות.

 

המון בשורות שמחות ומרגשות במגוון תחומים,

אבל עכשיו (כמו תמיד) מגיעה דאון...

גילוי לב מנקה. הרבה זמן לא נפתחתי ככה כלפי מישהו.
לא שזו הייתה שיחת נפש ולא שחשפתי רגשות עמוקים, אבל כן שיתפתי בקושי יותר ממה שאני רגיל בכמה השנים האחרונות.

הלוואי שהיה לי משיהו (בעדיפות למישהי) לשתף דרך קבע. אולי מתישהו יהיה.

אני מרגישה מועקה גדולה
אני מרגישה גוש בבטן ובגרון ואני שונאת להרגיש ככה
אני שונאת שהתעוררתי בפחד כאילו משהו נוראי עומד לקרות, כאילו המוח שולח לי איתותים
אני מפחדת
אני חוששת
אני רוצה כבר להיות אחרי.

סופית
אין לי כח לזה.

מה חתונה עכשיו?!

"תהיי יפה, שלחי תמונה!"
עלאק.

ראבק.

אני רוצה להיות אחרי.
גם אחרי שבת.


שבת.
לנסוע או להישאר??

אין איש יודע


באלי שהכל יהיה פשוט יותר.
סתם,
פשוט.
פשוט פשוט.


אוקיי?

נמאס לקום בבוקר ולהגיד שיהיה יום טוב וכל פעם מחדש לראות את זה מתנפץ...

 

I may cry

בן אדם חכם

יודע

שאי אפשר הכל

 

חייבים לוותר על משהו בשביל משהו אחר

הכל עניין של סדרי עדיפויות

אבל אפשר גם להיות גמישים עם זה ולשנות את סדרי העדיפויות