פורום ריק ומוסתר (עמוד 612)

סליחה.

כשלוקחים את הזמן דברים מסתדרים

 

ולפעמים צריך סבלנות

 

ולפעמים כשדוחקים את הקץ הכל מתקווצ'ץ

 

 

 

ובקיצור, אני ממש משתדלת להרגיע את הקוצים שלי , בינתיים נראה לי שזה עוזר

*חברה וניקית אהובה!*❣️
מוזמנת לשיעור חסידות בתניא וליקוטי מוהר''ן📖

*היום! בשעה 18:00!*

❓מה הנזק שעצבות עלולה לגרום למצבנו הרוחני?
❓ איך אפשר להבחין בין שברון לב אמיתי לבין עצבות מדודמה על ריחוק מה'?
❓ איך מתחרטים על חטאים באופן נכון?

את כל התשובות תגלי איתנו בזום😎 (קישור אצלי בפרטי).
מחכות לך!!❣️

ריח של עוד יום שרוף.

 

(נגמר לי.

הפעם על הכי אמת.

מדממת בלי סוף

ונחנקת

למותלמותלמותלמותלמותלמותלמות

 

פתאום הכל מותר.וכאילו באופציות.

וזה מפחיד שזה כבר לא מפחיד.

 

יאו איתי)

בלי לשאול יותר מדיי, בשקט בשקט

הגיע הכאב הישן ההוא והתיישב לו בנוח

על הלב הקטן שלי

גדול עליו הכאב הזה

אז הוא נמחץ ונסחט ובוכה

 

כמו שאנחנו שבורים

אז אני אכתוב ואולי הזיכרון ההוא ירגע קצת כי הוא כבד עליי.
ואני פשוט אגע בנקודה ההיא בלבד
כי הרבה מדי זה כבר לא אפשרי.
\\\\\\\\\\\\\\\
וכל מה שאני זוכרת זה רחוב הומה/שומם (תתפלאו,זה קיים. מקום מלא אנשים ואפחד בעצם לא רואה אותך) ומסביב מלא תחנות אוטובוס. והכל זר ומפחיד כ"כ, ואני לבד.
הוא עומד מולי והמבט שלו מצמית. מחלחל לתוך העורקים
אני קופאת. דופק מהיר וכולי זיעה, נשימות מהירות, כמו מתחרות עם עצמן.
תברחי המוח שלי דוחק בי. רוצי!!
למה את עומדת ובוהה בו, והוא רק מתקרב אלייך מרגע לרגע עם החיוך הנוראי שלו. למה את מחכה?
ואני לא אני
כאילו מרחפת
והרגליים ממוסמרות לריצפה.
**** דוחקת בי,
בואי נרוץ וזהו
מה את עומדת פה!!!...
אבל אני דבוקה. והלב פועם כמו מאיים להכנע לפחד
והמטרים ביננו מצטמצמים
והחיוך.
אוי החיוך.
שרודף אחריי כבר לילות רבים
ולועג לי
לסודות שבי
לאהבה שבי
לכאב שבי
ליופי שבי.
ואיך שזה כ"כ קל להרוס הכל בתוך שניות ספורות
כי פגיעה קטנה בבנאדם
והנפש שלו הרוסה
לנצח.
מישהי נותנת לי יד ואנחנו רצות בנשימה טרופה
אני מסתכלת אחורה.. הפחד הזה שמא הוא רץ אחרינו...
זהו.
אני רחוקה
הכל משתחרר בשניות
כל המתח האצור
מתפרק לרסיסים
בכי. מלא בכי.

\\\\\\\\\\\\\\\\\

אפשר לחשוב מה קרה הן אומרות
זה כלום
תתגברי. את מאחורי זה.
אלוקים
אם הן רק היו מבינות
זה רודף אותי.
אלוקים.

"אבל אמרת שטוב לך. למה את בוכה?"
טוב לי, טוב לי. ואני כל כך מבולבלת. ואני כל כך כואבת. ואני מלאת רגשות אשם. ואני רוצה דברים שאני לא צריכה להשיג עדיין. ויש לי מטרות. ואני תחרותית ועקשנית יותר מדי.
ואני גורמת לאנשים שאני אוהבת לכאוב, וחלק אומרים שאני מתנשאת, חלק מבינים שאני פשוט שותקת. ואני מתקרבת לאלוהים, ואני כל כך רחוקה ממנו במקביל. ואני כועסת. אני כל כך כועסת שאני לא מצליחה לשלוט בכעס לפעמים. ואני מתמכרת בקלות לדברים מסויימים. בגלל זה אני מתרחקת כל עוד אני יכולה. ואני כותבת יותר מדי במקום לדבר, ואיכשהו אין לי מילים. רק שתיקה.
ואני לא רוצה חיבוק, אני רק רוצה להרגיש ולדעת שטוב לי. ולהסתפק בזה.
אני צריכה להרגיש סיפוק, אני צריכה ימים ארוכים ליפול מהרגליים מרוב דברים. והתקופה הזאת קשה לי כי היא ריקה כל כך. והריק הזה מכריע אותי, כאלו הימים מלאים, בדברים שקשים לי. ואולי זה מלמד אותי שיעור חשוב, אבל השיעור הזה ארוך לי מדי. אני מתגעגעת לעצמי של החופש, אני מתגעגעת להציב לעצמי גבולות ולנהל סדר יום. לקחו לי את השליטה, וזה קשה לי. זה קשה לי מדי ולפעמים זה מפרק אותי.
ויש בי רעש גדול, ויוצא רק שתיקה
וטוב לי, טוב לי באמת. אני פשוט צריכה לפרוק את התסכול המצטבר על העולם, ואין מה לעשות, אין על מי לצעוק. רק על אלוהים, ואני מדברת איתו. אבל הוא עדיין לא ענה לי בחזרה.
אני אוהבת את המשפחה שלי מאוד, אבל חודש וחצי להיות פה זה קצת קשה, וקשה לי לתפקד כמו אמא. מילא ההורים היו בבית, אבל הם לא. וזה לא חופש בשבילי זה פשוט עבודה שלא נגמרת. ועכשיו גם הכניסו את השיעורים הוירטואלים האלו. והזום הזה מטמטם לי הנפש.
מוזר לי, כואב לי. ואני רוצה לישון ולקום לחיים לפני הקורונה
ועוד שניה יום הזיכרון אלוהים. קשה לי מדי, אני לא אראה אותם. ולא אחבק. ולא אחזיק. הלבד הזה קשה מדי.

והוא החזיר אותו בחזרה אליי

ביקשתי להניח את הלב על השולחן
אבל לא היה אפשר.

שולחן הניתוחים דימם ולא ידעתי לתפור,
ולא ידעתי להגיד


כשהטלפון שלך מתקלקל תקחי אותו למעבדה, אמרו לי
אבל הוא גם יודע לתקן
הוא גם יודע לתקן?

את הלב שלי עיטרו פלסטרים
וכשביקשתי להסיר התפרץ קילוח עז.
אז חבשתי בחזרה.

ונתתי לו את הלב שוב, אבל הוא לא ידע
הלב היה שחור מידי, ומדמם מידי, ועדין ושביר מידי
ועדיין
נתתי אותו לאנשים הלא נכונים

ושברתי אותו.
ולא היה אף אחד שיראה, לא היה אף אחד שיקשיב, לא היה למי להגיד
ולא ידעתי.


יום אחד הלב שלי נפצע ולא היה פלסטר
אז הוא דימם עד שכמעט מת
עד שבא אדם אחר
והניח על שולחן
וקרא למנתח

היה.
הצלחתי.













(תודה לכולם)

שלימודים ומעצבן.
אבל אלוקים. זה ממלא כ"כ את היום. פתאום אני מרגישה עומס משו, ומשמעות.

שיעורים ומשימות ונוכחות ושאלות וקישורים.
חיים.

המקום הזה כבר לא מעניין כמעט.. ברוך ה'.

העולם בחוץ הוא מסוכן

מי שיתבונן חזק, בעזרת לב שמכיל כאב (הוא חייב להיות אחד כזה, אחרת לא יבין את שכתוב) יוכל לראות חיים שלמים שמצוירים בקו פשוט על ספר אנגלית אחד
גלים של תקווה וכאב
ובעיקר הזיכרונות



כן, עכשיו הכל מתפוצץ בי לרסיסי שיגעון
אני והיא
וילדה
אחת
קטנה.

דוד/כפיר גולן

בעת כחול שמים הוריק
נשא את מבטו למרחק
חגור אפוד, מבטו דרוך
סוחב על שכמו משא קרב

כנושא שם מלך חדור תהילה
יפה תואר וזיו תפארה
ידע לשלב יחדיו בחדווה
יד מלכות ויד תורה

כגיבור ארי משחר לטרף
כנשר יגביה מעוף
לוחם נועז, מתאמן ללא הרף
ראשון הוא תמיד לתקוף

ובעת חמה הרכינה ראשה
נדם אף צחוקו לעד
ואילמים נותרנו, אחוזי געגועים
על מלאך אדם שאבד

מפקדים וקצינים ספדו ובכו
על אותו עלם חן מיוחד
מפקד וקצין מצטיין- הם אמרו
שהיווה לחייליו דמות אב

והעולם כמו נמוג
נעצר סיבובו
עת הלך דוד ולא שב

אבודים, ובוכיים
נשאנו עיננו
כואבים לכתו לשווא.


סגן דוד גולובנציץ ז"ל

זה מין דה ז'ה וו כזה. עוד פעם אני לא רוצה להתחיל ואני נמשך כי ככה, לא שיש לי הרבה ברירה. מין אינרציה שסוחפת אותי איתה. כאילו אני לא יודע שעוד שניה הכל מתפוצץ לי בַפָנים. כאילו שלא הכל התפוצץ כבר בִפְנִים.
ועם הקורונה אז בכלל, המצב רוח יורד לאפס, בטח אם הוא כבר במינוס.

 

ואיך אפשר להסביר
איך

 

 

 

(אי אפשר)

(לפחות לא עכשיו.)

תשמור עלי

שלא יקרה לי שוב

פליז.

"תִּלְחַשׁ לִי סוֹד הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ:
חַיִּים לִי יֵשׁ, קַח נָא, קַח!
אִם יֵשׁ לְךָ לֵב, וּבַלֵּב דָּם,
שֶׁרַעַל יֵאוּשׁ לֹא זִהֲמַהוּ.

וּמֵעֵדֶן שִׁירָה וִיפִי חַיִּים אוֹר קֹדֶשׁ יִמָּלֵא,
וְהַהֲוָיָה כֻּלָּהּ לוֹ תְּדוֹבֵב ..."

יצא צרוע מן השק
עצמו מזמן כבר נשכח
כשבפנים ריק ומרכל
ההוויה אותו יורקת
סורה מני סורה

שם בדממה
בסורה שבסורה
תלחש לי סוד,
ההוויה כולה.