פורום ריק ומוסתר (עמוד 617)

היא שאלה אותי, את בוכה?
אמרתי לה שמה פתאום
אני פשוט עייפה. עייפה מהחיים.
היא שאלה עוד פעם,
מה זה אומר?
אז הסברתי לה
כמו שעייפים אחרי יום ארוך שלא נגמר, כמו שעייפים אחרי שעשית מלא דברים.
אז הולכים לישון.
ככה בחיים.
כשהם נופלים עלינו. זה מהר מאד מעייף
ואז הפיתרון היחיד הוא ללכת לישון.
(כאן הפסקתי כי היא בת 8)
והמשכנו לדבר
ולבכות.

אני אני אני.
גם הוא והיא וכולם.

זה זמן כזה של געגועים חסרי לגיטמציה כי יש כאלה שאת הילדים שלהם לא רואים, את ה י ל ד י ם שלהם..

מתגעגע לי ממש.
מישהו מכיר תרופה לגעגוע?

אז ניסיתי לדבר איתו קצת בשבת
להסביר לו
מה אני מרגישה
הצורך לשנות את החיים שלי,
בוער בי


זה לא נגמר טוב
הוא לא מבין
אני לא מבינה

אפחד לא
מבין.

הלב שלי עומד למכירה
אני לא צריך אותו יותר
לא הבנתי מה קרה
שבחרת אז לוותר

כי היינו, אוי כמה שהיינו
כמו שני ילדים שלא פוחדים להישרט
וגם אם טעינו, וכמה שטעינו
אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך באמת

קחי את הכאב, את הדמעות, את השירים
העיר הזאת שמחה או מפוצצת בשקרים
עשן של געגוע, זה כל מה שנשאר לי
כמעט מיליון שכבות, אז איך עדיין קר לי?
קחי כבר את הכל, קחי רק בשבילי
הלב שלי שלך, אני לא צריך אותו אצלי
אני לא צריך אותו אצלי

הלב שלי עומד למכירה
הוא לא מוכן להתעורר
ושוב לחטוף ממך סטירה
רק החושך מספר

כי היינו, אוי כמה שהיינו
כמו שני ילדים שלא פוחדים להישרט
וגם אם טעינו, וכמה שטעינו
אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך באמת











(נועם חורב)

הם בוכים כי הם היו חזקים למשך יותר מידי זמן.

אֲנִי שְׁחֹרָה וְקָרָה
כְּמוֹ שָׁמַיִם בְּאֶמְצַע דֵּצֶמְבֶּר
אִם תִּגַּע בִּי
תִּקְפָּא לַמָּוֶת
תִּשָּׁבֵר
מִכְּאֵב
הוּא,
מַכִּיר אוֹתִי
מְאֹד טוֹב.

חצי שנה הייתי שבויה. מאושרת, שמחה, מלאה,
ושבויה.
בכלא האהבה נכלאתי. ובחירותי לא היו לי עוד.
ככה חשבתי שהלכתי בתל אביב היפה, אנשים ריססו על הקיר, 'די לדיקטוטריה! די לשעבוד!'
ואני חשבתי עליהם, מסכנים, מיואשים, מתוסבכים, מדברים עם הקירות, חורטים עליהם את תסבוכיהם, רציתי להציע להם אוזן, ופה מהנהן בהזדהות.
אבל גם אני דברתי לפעמים עם קירות, ולא יכלתי לעזור להם במה שאני עצמי נפלתי בו.
הקיר שלי היה מתולתל, היו לו עיניים חומות יפיפיות, ועל מצחו, נרשמו בקוים מוארכים אהבותיו. ושנאותיו.
פעם הוא היה חבר, ואז נהפך לקיר. פעם הייתי שבויה היום אני חופשיה.
דיברתי איתו אז בחודש הזה, ואז עברנו לשיחות טלפוניות, אני והקיר.
לא כיף לדבר עם קיר, ליטפתי במבטי את הקירות המרוססים בצער, שלחתי להם נחמה.
צעדתי במהירות בלוינסקי, אנשים נפלטו מהאוטובוסים, ממשיכים במרוצם,
איש איש ורצונותיו,
איש איש וחלומותיו,
איש איש ואכזבותיו.
היה אדום פתאום. ברמזור, ודם.
אנשים צרחו, מישהו נפצע. ילדה בכתה. ואני הבטתי בכל זה בעיניים ריקות.
מלאות בדברים אחרים.
'היתה תאונה'
'היא לא עצרה'
'סינוור אותה'
'מעבר חציה'
המילים התערבלו במוחי, נסתי.
שונאת רעידות ובלגן.
עצררתי בחנות, שולפת בקבוק מים מהמקרר, מניחה על הדלפק, המוכרת שאלה,
'זהו מותק?'
המותק הנהנה, מוציאה מטבעות, משלמת.
התיישבתי על ספסל אקראי, לוגמת מים, לא מותק.
זוג עברו לידי מחובקים, מסוונורים מאהבה, הבטתי עליהם הרגשתי כמו נביא שמוכיח את ישראל לא לחטוא.
כואבת. מודעת. מרחמת.
אלנבי וחניותיה הציעו מגוון מדהים של גירויים וחפצים, הורדתי את עיניי, מסרבת להתפתות, נכנסתי לקופיקס, ביקשתי לראות את החלב, 'כשר מהדרין? לא זה לא טוב לי, סליחה, ותודה.'
הערצה ניקבה את עיניו של המוכר כשהביט בי, הוחמאתי, חייכתי חיוך עיוור ושילחתי את הגאווה לתורה שלנו. אהבת חיינו.
פסעתי באלנבי, המועדון קרץ לי באורות. לא נכנסתי, מסמנת לי יעד ומטרה.
נכנסתי לבניין, ידי הקישו את הקוד, מורגלות, אפס עשרים וחמש עשרים וחמש.
מודעה צדה את עיני,
דיירים נכבדים!
אנא הקפידו לסגור את הדלת של הלובי.
בלילה הומלסים נכנסים לישון פה...
בתודה, ועד הבית.
עייני רצו במהירות על השורות הספורות, שוב ושוב, חשבתי,
המשפטים האלה לא תקניים, היה צריך להיות כתוב להשאיר את הדלת פ ת ו ח ה כי הומלסים ישנים פה, לא
ל ס ג ו ר אותה.
איש ביקש להכנס, פינתי לו דרך ומעבר.
נכנסתי גם.
התחלתי דרך חדשה.

*טל"ח*
*בכפוף לתקנון*

*המערכת שומרת לעצמה את הזכות לסרב ו/או לבחור שלא לענות לשאלות*
*המבצע עד כניסת שבת או גמירת השאלות- המוקדם מבינהם.

*אין כפל מבצעים והנחות!*

אז אולי עכשיו אם תפסיקי לחשוב

יתבהרו השמיים

מעלייך

שיאמרו שזה לא נכון. שירימו אותך. שלא יאפשרו לך להשאר ככה.

קראתי וכלום.

את כל השיטות אני כבר מכירה, את כל הדרכים, את ההמצאות כדי שאני ירגיש טוב יותר עם עצמי.
ואז זה כבר לא עושה לך כלום.
מפחיד הקטע.

בעלי יהיה צריך להיות חכם ומקורי...

אפס. אפס זה ביטוי לכלום. אתה כלום. אתה ועוד אתה, תישאר אותו דבר. תכפיל את עצמך, תשפר את עצמך. תמיד תישאר אפס. עיגול שחוזר לאותו מקום, שוב ושוב, בלי להתקדם.

עד שמגיע אותו אחד מבחוץ. מוכר לך חיים. מוסיף לך על הכלום המושלם. מעיגול שלם נהפכת בן רגע לקו זקוף.
עם ראש מושפל.
נכנעת. העיגול השלם שהיית, נהרס כליל.

ועוד אחד, הראש מקבל צורה, יש רגל יציבה. סך הכל נראה כמו 2.
ושלוש וארבע. עוד אחד ועוד אחד.

רודף אחר החוץ. אחר קווים מוגדרים.


עד ש'בום'! בן רגע אתה שוב פעם אפס. אתה שוב חוטף מכה, שוב מגלה שלא היית עצמך.
אתה חוזר לאותו עיגול הטבעי לך. עיגול מושלם ויפייפה. שלא נכנע לחוץ.

°°°
עכשיו אתה יודע שאתה יכול להשאר אפס. אפס מתגלגל. אפס שפוגע. אפס שנוגע. מסתובב ומוצא איפה אפשר לתת.

איפה אפשר לקבל, כדי למלא את החלל הגדול שנמצא אי שם באמצע.

הוא ידע מה שאמר

לאנשים יש מלא תלונות.
זה מציק
ופוגע
ונמאס
בעיקר נמאס