פורום ריק ומוסתר (עמוד 648)

שזה נחמד, כי זה אומר שהחיים שלי הרבה יותר אופטימיים.

 "כל כל זמן, שהנשמה בקרבי... לומד אני..."

"אני עונה, אני עונה יוסי, תרגע! כן. מה? לצאת? לאן? לים?? תגיד, אתה נורמאלי אתה?! מחר מבחן גמר בהיסטוריה ואתה יוצא לי לבלות??? שכח מזה, חבר. אני, לומד. חפש לעצמך חברותא אחרת לפויקה על איזה חוף נידח בכינרת".

*    *    *

'לא מאמין שאני כאן. לא מאמין. איך הוא הצליח שוב הבנדיט הזה, זה מה שאני שואל את עצמי. מה אני, דג בלי חוליות? סרדין בלי מצפן? למה הסכמתי?!'

'וואלה, לא מאמין שהוא כאן. שנים אני מנסה לשכנע אותו שלא חייבים להיות כל כך כבדים. שלא חייבים להשקיע את כל הכוחות בלימוד. אחי, אני צועק לו, יוצאים לגלידה! לשמור לך מקום? את מי מעניין המבחן מחר במתמטיקה? מקסימום חוטפים כמה תרגילים לפני שהמורה בא.'

"...אז אתה שומע, אבי? ואז המורה המצחיק הזה שולף לי את האמרה הבאה: מי שחי אף פעם לא מת. ואני שואל אותו. בואנה, אתה רציני אתה? ואז הוא מתחיל להסביר לי שאדם שחי באמת את החיים... אתה לא מקשיב לי! עזוב, זה באמת כבד מידי להליכה. איזה נוף יש פה, אה?"

'לפחות ננסה לנצל את הזמן ולחזור על החומר שכבר למדתי. איך קראו להוא שהקים את גדוד הפרדות? טשרניחובסקי? לא. הוא היה ראש היודאנרט בגטו לודז'.. מי זה היה?!'

"תגיד, מי היה זה שהקים את גדוד הפרדות, בגאליפולי, איטליה. קראו לו יוסף, נוווו"

'הוא לא הקשיב לי. אני לא מעניין אותו. למה ניסיתי להתחבר אליו בכלל? הוא בראש אחר לגמרי ממני. טוב. מה זה משנה. אנחנו תקועים עכשיו ביחד לפחות עד אחת בלילה. ואם כבר נצטרך לבלוע את הצפרדע... לפחות שהיא תהיה טעימה..'

"וואלה אחי אם אני זוכר משו מהשיעור בכלל... אתה מדבר על ההוא שמת בתל חי, כן? קראו לו טרומפ-"

"טרומפלדור! בדיוק!! שמע, אתה גאון! נו, אז אם כבר נזכרת מיהו, אולי אתה זוכר על מה הוא רב עם זאב ז'בוטינסקי?"

'לזרום. לזרום. לזרום. רק תזרום ותראה איך הכל נהיה נחמד.'

"אממ משהו על האם כדאי להתנדב בכל זאת בגאליפולי או שנכון יותר להתעקש על הקמת גדודים עבריים עצמאיים?"

'הפתיע הבנאדם. וואלה הפתיע בגדול! הייתי בטוח הוא לוזר שלא זוכר כלום. נו, נעשה לו עוד מבחן.'

"ומה עם שייח עבד אל רחמן? יאללה אתגר. שפוך כל מה שאתה יודע עליו."

"חחחחחח דווקא הוא? לא מצאת מישהו עם רזומה עשיר יותר? בשמחה ובעונג. הוא היה שותף של היטלר ימ"ש לפתרון הסופי והיה אחראי על חיסול יהודי ארצות ערב. לכן הוא הסית את הערבים לפרעות בירושלים ובארצות נוספות. הוא זה שיזם את פרעות תרפ"ט ואת ההתנגדות הערבית להקמת המדינה...."

'לוידע מה לומר, אני מופתע.'

"מה אתה אומר, נדליק את המדורה ונלמד לאור האש? זו יכולה להיות חוויה מהאגדות!"

"מסכים."

*    *    *

 "כל כל זמן, שהנשמה בקרבי... מודה אני..."

"היי יוסי! אהלן גבר מה שלומך חבר? כן. לצאת? לאן? אי-ג'אמפ מטולה? בסבבה שלך איזה תוכנית! אבל תקשיב אחי, מחר מבחן גמר באזרחות.. בטח שאני אביא את הספר. סיכומים וחומר עלי! וואלה תחפש עוד איזה חבר או שניים, הולך להיות אחלה ערב!!!"

ישבתי בתחנה היום. והיה גשם. הרבה גשם.

האנשים שהיו שם הסתירו לי את האוטובוס שלא הגיע גם ככה.

לא היה אכפת לי שהם הסתירו, היה אכפת לי ש-

היא עמדה קרוב אליו. הכי קרוב. והסתכלה על משהו שהוא הראה לה בטלפון שלו ואז היא חייכה, אולי זה היה מצחיק. אולי לא.

יש כאלה שאוהבים סתם ככה לחייך, במיוחד לידו, נראה לי שהיא גם כזו. החיוך שלה היה מרוח כזה. היא הסתכלה עליו בעיניים בפנים,

וחייכה. והתקרבה. זה היה נראה שהוא לא מבין לרגע, אבל רק לרגע. ואז הוא הסתכל לכל הכיוונים, כאילו כדי למצוא אישור באוויר...

אולי הוא קיבל בסוף אישור כי הוא התקרב בחזרה. וזהו. ככה הם היו קרובים.

אאוץ' ראשון להבוקר. והוא היה כואב.

בסוף האוטובוס הגיע, אני כמעט מאחרת ללימודים, מקווה להגיע בזמן. מהורהרת בחישובים של מתי אגיע ואם אספיק בריצה מהתחנה ללימודים או שאולי אצליח ללכת בקצב מהיר, בלי לרוץ. תוך כדי אני נכנסת לאוטובוס, גל חום מקבל את פניי, מחניק נורא.

עומס של אנשים. נושמים. בבוקר. חלונות סגורים. מזגן על חום. ואין מקום לשבת.

אני נדחסת בעמידה בפיסת מקום שנשארה בשבילי ומתקדמת לבפנים.

הוא יושב והיא בספסל מאחוריו. הם מדברים צמוד. כי קשה להם להיפרד, חמודים כאלה.

אני קולטת את החיוכים שלהם, לא מרוחים כמו ההיא בתחנה. רואים בעיניים שלהם שהם מאוהבים. כיף להם.

הם קמו ביחד הבוקר, בטוח.

אני ממשיכה ונעצרת, זהו, עד כאן אני יכולה להתקדם. איכשהו אני מצליחה להניח את התיק על הרצפה, היד כואבת.

אז אאוץ' שני גם כבר היה היום. והוא היה עמוק.

אני מדליקה שיר שישכיח לי קצת, מורידה מעיל כי חם וחנוק.

הוא כאילו תואם למחשבות שלי, לאאוצ'ים שרודפים אותי הבוקר.

'עבד נרצה, משרת אותך, יורד על ארבע מה שבאלך איך אני נכנע' אני נכנעת. בשבילו, תמיד. כל יום מחדש. וזה לא קל. אבל אני עושה כל מה שהוא רק מבקש. מה שבאלו.

לידי עומדת בת גילי, ויש לה במה להתעסק. היא בטלפון מתכתבת עם משהו, אנ'לא מצליחה לקלוט עם מי.

לבבות וירטואלים נשלחים שם, ועכשיו היא שולחת תמונת מצב, אולי משהו דואג לה. לא אולי, בטוח.

עכשיו אני קולטת מי הנמען, "גיא שלי❤" היה כתוב שם. שלה. רק שלה. לכן היא מרשה לעצמה לשלוח לו את התמונה שלהם מהלילה, בלי פחד. כיף לה.

אני רק מדמיינת את עצמי בסיטואציה כזו, כמה חישובים הייתי עושה, של מי יראה ומה יהיה אם...

אבל טוב לי ככה, כי יש לי את עצמי ולה אין!

אני מגיעה למסקנה הזו ו- האאוץ' הזה שהיה גדול עליי לפני רגע מתחיל לקבל צורה אחרת. אבל עדיין יש אאוץ', שלישי להיום.

האוטובוס בקושי זז. רק העצירות הפתאומיות שלו קוטעות לי את המחשבות כל רגע, עד שאני נמצאת בסיטואציה דמיונית פתאום בוום. וחריקה. ואז לתפוס חזק ואז שוב לחשוב וחוזר חלילה.

הם בסוף התיישבו כל אחד במקומו, הוא עסוק בטלפון, היא מנמנמת. חמודים הם. אהבתי אותם. לייק חברים

ואז הגיעה עוד עצירה כזו והיא התעוררה, מסכנה.

היא מגרדת לו בשיער, הוא מסתובב לאט. הלאט הזה גומר אותי. ואז הוא נותן לה את החיוך המאוהב הזה עם המבט המתוק בעיניים, כמו מקודם. וחוזר לטלפון. וזה מספיק לה.

וזה חסר לי.

אאוץ' רביעי.

ואני אסיים פה כי זה לא ייגמר.