פורום ריק ומוסתר (עמוד 647)

ולא מסוגלת.
אם אני כזו .
אני לא שווה כלום.

צאי מזה נסיכה.
יאלה..

והזוהר והטוהר של הבוקר ישארו למשך כל היום.
וצריך לחשוב מה קרה.
כי זה היה מוזר.
לא מבינה מה הפעיל אותי.
נראה לי החוסר מוח בשעות האלו.
מתחרטת ? לא.
אבל עדיין טעון בדיקה.

ריק לי
ריק
ריק
כל פעם
אותו הזמן
אותה שעה
ריק לי
זה כאילו הכל הולך טוב
"כאילו"
למה כל כך ריק לי
לעזעזאל
זה שורף לי
אבל זה אפילו לא כואב
כי פשוט ריק לי

אלוהים
למה
למה לברוא אותי שונה
למה
למה אני לא יכולה להיות כמו כל ילדה אחרת נורמלית
למה אני כזו אני
למה אני לא אוהבת בנים
למה בנות כלכך יפות
למה הם שונאות אותי בגלל שזה מה שאני חושבת
למה אני אקבל על זה אחרי זה עונש
ל א ב א ל י
אני בודד
אני שונה
אני...
דיייייייי
שימות השטן בתוכי
טאטע דייי
תעזור לי
בבקשה

כן

 

ברחתי

 

וחזרתי

 

וניסיתי לגרום לזה להיראות יפה

ומרחתי חיוך ענקי מאולץ

ואני לא באמת יודעת לעבוד על אנשים

אז זה יצא מצחיק והם צחקו סוף סוף הקרשים האלה, אז צחקתי גם, צחוק קטן קטן

ואז הלכתי והלכתי והלכתי...

 

מה יהיה?

 

 

אני מרגישה בזמן האחרון שאני הולכת והולכת והולכת ולא מגיעה

מין הרגשה מטומטמת

 

 

 

- סגור לתגובות מחוסר אמון מקומי -

האם נגזר על אנשים אמיתיים להיות בודדים בעלמא דשיקרא הזה?!

צדיק הדור.
שמדקדק מאוד מאוד.
ויש לו לב טוב.
וזו היתה טעות היום.
כי הייתי צריכה לחשוב על עצמי.
וניסתי להציע משהו נחמד.
אבל הוא צדיק. אלוהים כמה צידקות יתר יש בו.
הוא. ילך. לכולל.
כי הוא צדיק.
וחתיכת חרא.
והייתי צריכה לחשוב קודם כל על עצמי.
ואולי הלב הטוב כבר לא מחפה על השאר.

ויצאתי מפסידה מכל הכיוונים.
מטומטמת.
עדיף ללכת לעבודה.
מטומטמת שמאפשרת לו ללמוד תורה.

כי מאוחר.
ואני צריכה לישון.
וכלום לא זז בבית.
ואני צריכה לישון.
והילד חולה.
ויש עוד נסיעה ארוכה.
ואני . צריכה. לישון.
ויש כל כך הרבה דברים שמפרידים ביני לבין המיטה.
והלוואי והחיים היו פחות עמוסים.
והלוואי שלא.
והלוואי והייתי יכולה עכשיו לישון בלי דאגות.
ואתמול היה אותו דבר.
ומחר גם.

ושום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה.
ושאף אחד לא יספר סיפורים.
והלוואי. והייתי עכשיו במיטה.

הוא מסכן.
ואני מרחמת.
הוא נראה עצוב.
ואני מצטערת.
תסלח לי מתישהו, נכון?
אתה לא באמת יודע את האמת.
רק מרגיש . ומרגישה שמנחש.
ואני לא יודעת איך הכל התחיל ולמה.
וזה לא קשור אליך.
זו אני שהשתנתי.

ואני מצטערת.
וסליחה שוב.
על השמחה שבהרחקות.
על שנהנתי להודיע להפריד את המיטות.
על שאתה כזה טוב אלי. ואני רעה אליך .
על שאתה כל הזמן חושב עלי. ואני על עצמי.
על הילדים שגדלים(והלוואי ולא מרגישים)

זו לא אשמי שרע לי.
זו לא אשמתך.
אבל זה המצב.
סליחה. שוב. איש .

לפעמים זה נראה שאין איזון בעולם הזה

ולמרות הכל אני עדיין מופתעת לגלות את זה..

וקשה לי

קשה לי באמת

לשמוע על אנשים שסופגים מכל כך הרבה כיוונים

כאילו השם שלהם נמצא בראש הרשימה לכל דבר רע שיכול לקרות..

 

ואז אני מסתכלת 

על אנשים שמתעקשים לדבוק ברע

שלא מצליחים להשתחרר למרות שהם מזמן לא שם

ואני נעה בין לא להבין את הדפיקות

לבין רחמים על פצעים עמוקים שהחיים יצרו והם לא מגלידים

 

וכן

זה הלך הרוח הבוקר

כרחל אף אני
משורר גלמוד הנני
כל אוהביי- שנאוני
כל רואי- הנידו ראש

כקין בן אדם
נע ונד בעולם
ולא מצא מנוח לכף רגלו
(אך אדם הוא! אך אדם!)

בחשיכת הליל
אף נפשי ביקשה מנוחה
מכאב הבדידות
ומכאוביי הילדות

מידי זרים דופקות
וזעקות עלמות מיוסרות
מנגיעת השאול והקדחת
משברי חיים- חומקים בלאט

יש אנשים שנפשם מתייגעת
להותיר חותמם בעולם
יש עלמות שחומן עוד לבטח
יותיר משאלות כאבן

ויש לבבות
שיד אלוהים נגעה בגבן
ויש אנשים
ששכחו כבר דעת
ליטוף ונשיקת כאבם

תודה לך הזכות הכבוד והעונג
לגלות את גדולת משוררי החן של העת האחרונה "רחל המשוררת" בספרך הנפלא עד כאב "יד אחות"
זכיתי לכאוב את כאביי-כאבייה
נוגעים ונעים ומרטיטים את ליבי הדל כאחוז תזזית.

תודה לך על כתיבה שאין למעלה הימנה.
תודה לך על חן ואצילות אינסופית ששוזרים את חייך בחייה.
תודה לך על החזרת רחל המשוררת לשיח, לשפה, לנוער ולאהבה.

מכולם בלט ללא ספק
אולי גדול שירה של רחל
המוכר בשם "מנגד"

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.

וזאת תגובתי לו:

"קנאת סופרים-תרבה חכמה
וקנאת משוררים-עדי רוח אהימה...

ספק אם אי פעם
נעלמתי דומיה לנוכח שיר
אשר רק לעת תחילת קריאתו
מבין אתה כי מולך משהו נדיר

מתחוללות מילים מולך
נושאות את עומק דקותם
ולמולם אתה עומד
נפעם לנוכח מחרוזתם.

ורכסים ותהומות
ונהרות ואגמים
מילים שזורות
נארגות תילי תילים.

ומה אפתח
ומה אומר
עת נפשי נאלמה
ושפתי מלחשות
אומרות אמן
בדומיה

ובעת מוחי
יאטם כליל
וליבי ירעש
בליל אפליל

ונחלי דמעות כמים
כלוע אש אז יתנזו
ומבוקי חיים נעלמים
יסערו וישצפו

ואלוהים שבשמים עדי
כי לילד הזה התפללתי
ובעת נפול קמי-הורסי
אתנבל גם אני שבעתיים

ולחישות יפות רכות
יזהרו בין גלי שירך
ועיינים מוצפות
יביטו, בוהות ניכוחה

את ליבי לא אוכל אביע
בעת ליבי יבכה בחשכה
אך לשוני- עט סופר מהיר
ירעם בשבט האדרה.

Nava Macmel Atir

שכחתי

 

וואו

 

חזרתי

 

וואו, מצאתי בית, אפילו לדקה אבל בית

 

ווואו

 

היא התארסה

 

וואו

 

היא כלה

 

אלוקים תודה רבה רבה

הכל נמחק.

לא מאמינה

איזה יום עבר עלי 🎼

ומדהים מה אנחנו מבינים
ברגע של שקט

כשאנשים כותבים דברים יפים מרצון כ"כ טוב
ולך זה פוגע בכאבים הכי עמוקים בנפש...

טאטע
תן לנו כוח לעבור את זה
האמת
לתקן את זה, לגדול מזה ודי

באיזשהו שרשור כאן לא מזמן טענו שזה קשה וכואב, שזה נכון, אבל זה גם מפחיד.
19 זה גדול לי מדי, ומפחיד איך שהזמן עובר, בעיקר מפחיד זה שלא משנה מה תעשי איתו, הוא יעבור ואין איך לעצור או להאט אותו.
השנה הזאת היתה נוראית, ונמשכה בערך נצח. ופתאום
ר"ח אדר. הזמן עובר לי מהר מדי.
ואיכשהו, אני שמחה על השנה הזאת. כלומר, לא על כל מה שהיה, ולא על כמה שהיא היתה נוראית ועל כמה כאב ודמעות ופחד ולבד שהיו בה, אבל על המקום שהיא הביאה אותי אליו.
וכל הזמן של חוסר הוודאות, זה כנראה הדבר הכי רע ומפחיד שהיה בה, חוסר וודאות מוחלט, כל הזמן הזה שלא ידעתי מה יקרה. חוסר הידיעה הזאת והפחד הזה יכולים להרוג.
(7/²⁴, הזמן עובר, גם במובן הזה, גם כשכל יום לוקח נצח.)
לגדול זה מפחיד.