מזמור לאל ידילא למה פה ולא שם, למה פה בכלל.
מצד שני
מצד שלישי
מצד עשירי.......
לא יודעת, לא יודעת כלום
או שכן או שלא או שאולי
מזמור לאל ידיוישלום.
בין הכל להכל.
ויש שלום.
ושולם,
בתהליכי הבנייה.
בתקווה.
וקסם
עמום
מתישהו.
ש-בת
שלום.
[הלפ מי,
אני צ'כה להתארגן דחופ
ואפילו לא בבית.
כזה שפל,
גם כאן
וכאן
גם השעה]
ש-בת
ושלום
בעז'ה
אני מתגעגעת.
רצח.
כן,
אני, שהצהרתי שלא משנה לי לגור בניו זילנד,
והקוטב הדרומי הוא כלומ
כשיש סקייפ,
ואוויר.
מת-
גע-
געת.
אליהם,
לחיבוק עם שוקולד,
לנשיקה בטעם סוכריה דביקית.
אלי. גם.
יאללה, קומי.
וכמה מיל.
נועם יוצא מהבית,
נועם טורק את הדלת,
חוזר,
סוגר את הדלת לאט,
נשיקה רפויה למזוזה.
שלום.
נועם הולך.
הרחובות קוראים לו, החופש, ספסלי הברזל, האוויר המתועש, ריח מזדמן של סיגריות, מודעה על הקיר, שלולית ובוץ, אלף אנשים, אף אחד לא הוא. נסחף בריצה שלהם, מותיר עקבות, עושה פרסה, מוחה זכר.
הבוקר ההוא חשוך, השמש נאבקת, עולה לאיטה, מתעקשת להשתחל מבעד לענן כבד, אפורחזק. הוא מתיישב בסופה של מגלשה ירוקה, חושב על הילד ההוא שיופתע מהנוכחות הבוגרת שלו, ילד גדול נצחי.
היא מתקרבת אליו, חתולה ג'ינג'ית, מבט רעב ובקשה, הוא נגעל מחיידקים, יכול לחלות בכלבת, ללקות בזאבת וסתם לחטוף קלקול קיבה. בכיס הוא הניח וופל אתמול, בטחון הישרדותי מוזר שכזה. הוא מוציא, מפורר קלות. היא מתקרבת לכפות ידייו המושטות, מנסה. ולא, מקשקשת בזנב, מסרבת. הוא מלטף את הפרווה, מעניק לה מקום לצידו. 'אני לבד, כמוך' הוא לוחש לה.
השקט מופר, החתולה קוצפת, מותירה בו שריטה. לגינה מתקרבת אישה מבוגרת, גיל 70 לערך, שיערה אפור, עינייה כחולות, שמלתה בלה. היא נושאת שקיות, עיתון ישראל היום עם כותרות מאתמול, תיקניות, קערות, חלב.
הם מתקבצים סביבה, הג'ינגי'ת מהבוקר, חתולה עם זנב קטום, חתול ועיניו עגומות. הזקנה נודפת ריח אלכוהול, היא מכנה אותם בשמות: ג'רי, בטר, קוסמו, פי, אינסו, חוגי, וקאלי, החתולה מהוופל. הם מתחככים בה בחיבה, מיללים לה אהבה. היא מוזגת חלב לאט, מניחה קערה, מלטפת בידים רגומות, תנועות קשות, מעניקה חיבה בתפר ההוא שבין האדם לחי.
הזקנה מתקרבת לנועם, הוא נרתע, מחפש מחסה בשיחות הוואצאפ עם חברים ישנים, חיים של פעם. היא מוציאה כוס, מוזגת חלב, מגישה. הוא מסרב. היא לא מותירה ברירות, הוא לוגם לאט. ויש משהו בכוס חלב של בוקר, כזה שאולי עבר בו התאריך, יש סיכוי לסלמונלה? אולי. וכלום מזה לא משנה עכשיו.
הבקרים הבאים פוגשים אותו שם, מגלשה ירוקה, חתולה ג'ינג'ית, קערות חלב לג'רי, קאלי וכולם. פעם הוא ניסה לעזור, הציע את עצמו למלא חלב, היא סרבה בכל תוקף. מותירה לו חרך וכוס חלב, הוא ממלמל תודה סמוק, היא מתעלמת.
הבוקר ההוא קר, ורוח. הוא סוגר את הדלת לאט, נשיקה רפויה למזוזה, ילד בוגר ומגלשה, קאלי מגיעה, מייללת. השמש עולה, הם מתאספים סביבו, מבקשים. היא אינה.
הוא קם לאט, פוסע, מחפש עקבות. ישראל היום של אתמול, שקיות נטושות, ועגלה הפוכה. היא שוכבת על ספסל, פניה חיורות, רוחה אינה. הוא לוחץ את ידה, מחפש דופק. יודע שלא. וככה היא מתה. לא נפטרה בחדר לבן, ואחיות בדלפק. לא עזבה את העולם עם ניגון של נכד, ודמעות של ילד. אף אחד לא לחש לה אהובה שלי כשהיא הלכה. ואיש לא התייפח למול קו דופק ישר.
ילדים גדולים לא טורקים דלתות, לא בוכים. מוציא מתיקניות קרטון חלב, וקערות. הם שותים כרגיל, מקשקשים בזנב, והולכים. קאלי נישארת, טיפשה, מחפשת. היא מייללת מתחת לספסל, הוא יושב לידה, היא עולה על ברכיו, רוצה נחמה. ואין לו מספיק נחמה גם בשבילה. גם בשבילו.
עוברי אורח מתאספים, כואבים על לכתה של אישה, שמחים בחשאי על לכתם של מפגעים סביבתיים, נער לוחש שעכשיו לא יהיו חתולים בסביבה והגיע הזמן. מבוגר אחראי מהסה.
נועם חוזר הביתה,
נועם טורק את הדלת
נועם סוגר שוב, לאט
נשיקה רפויה למזוזה.
הרבה מת בו, תמיד. קברים מזדמנים בתחנות משתנות. הוא מגיע, מהמעט שהכיר, ללוות. המון מצבות, חיים פועמים מסתתרים מאחורי תבניות שיש, עפר שחוסם את הרוח. קאלי הולכת לידו, מייללת בשקט, הלוויה מהירה, חצי נוגה חצי אפאתית. מישהו מבקש ממנו להסריט בסקייפ, לבן מונצואלה. אחר דוחף, אי מי מכה בו קלות במרפק. הוא לוחש קדיש יתום, דמעה אחת. וככה אנשים מתים.
נועם חוזר הביתה,
נועם משאיר את הדלת פתוחה,
נועם אורז תיק,
וחלום.
קרטון חלב,
קערות.
ושלום.
בשול:
סוגה חצי חדשה בשבילי,
ואם ברו''מ עסקינן,
אז גמרתי מצגת ארורית אחת,
חצי מרשעת, חצי דבילית/
ועמוס לי פתאום,
אני שואלת זמן מהעתיד כדי לנשום [כ-ל מיל
]
דו סטרישאין לי מה לדאוג מזה שאני יתחתן בסוף עם בן אדם רגיל
כי אנשים רגילים לא ישרדו איתי
ואנשים לא רגילים יאהבו אותי עד טירוף
אני יותר מחכה לאהוב מאשר להיות נאהבת
