פורום ריק ומוסתר (עמוד 665)

יש אנשים עם נפש בריסקערית, כאילו.

אני דומעת,

אבל מקלפת את הגלדים של הבצל,

בוחנת בעיון,

קוצצת.

מוסיפה שמן בסיר,

מדליקה את הלהבה הגדולה ביותר.

יש אנשים עם נפש רעבה, אני מגחכת קלות,

קולפת עוד חמישה תפוחי אדמה וארבעה גזרים.

מספידה את השאריות של ארוחת הערב עוד יומיים.

יש אנשים צמאים, ורעבים.

תמיד.

ועייפים.

לפעמים.

כשהנפש יוצאת למסע חיפושים

כמה שעות לפני שהשמש זורחת.

כשהיא גוררת אחריה רגליים לאות 

אל מסע מיותר באותם רחובות מוכרים,

שקטים.

יש אנשם שצריכים מטרה, וחזון,

ותקווה ואמת, מנות גדושות.

מתלבטת מול קופסת המלח, וכמה.

ומשמעות.

שתי כפיות, ומרק עוף, טעם,  ופשר.

בוחנת את המילים,

הן מסתכלות בי באדישות, אות ועוד אחת.

רוצי, אני לוחשת, שותקת.

מרשה לעצמי לאבד קוהרנטיות.

בימים בלי שינה, במבטים נואשים בחושך.

רחקתי ולא נותר בי דבר.

והצלחתי לטפס,

ולהקים משברים, חתיכה,

פסיפס לא מושלם.

של נפש שוכחת.

רצתי רחוק, לעיר בה אין איש.

ובניתי לי בית, ויסודות  שכוחים,

והייתי ואיני.

ועכשיו כאן, שוב,

מכירה, נוכריה.

חוזרת לאט.

וחומות הרוסות

שאריות של פנים

והבל של חוץ

גדר רעועה.

והנה היא עיר, חרבה.

ואין בה נפש, וחיה מלחכת בגבולה.

והנה באתי, ושמלתי בלתה,

ואבד בי הקול, ומילות.

וכאן, רוצה, משייפת חיצים,

ומדים

ואין מלחמה.

ודממה.

והעיר הזו שהייתה ושמה.

והנה אני, בודה,

כוספת.

והנה תפילות

ששלחתי,

בערב

גשום,

וביום בלי סיבה ועתיד.

והנה נפשי שואלת,

ויריבי ואני מזמן אינם,

וקללה עוד במי הבארות.

ו-

צמאה, צמאה.

והבטחות.

וחלום.

ורצון.

והנה עיר לא לי. מרחוק בנויה.

והנה ליבה פועם.

ונפשי חומקת.

והחבל ההוא שכרכתי סביב רגלי,

מזכיר לי עתות

ומייצג של אורות, מרחוק

והנה אני,

חורטת הבטחה

בקירות.

והנה הבלנדר, מרק כתום, יצא נהדר.

דווקא.

עוד מעט יומולדת, 

שלוש שנים

וסער,

קלאץ', הילוך ראשון.

נטורל.

חוגגת עם מרק כתום, 

והבטחה שאחרי שאגמור את כל המטלות

[בנצח]

אכתוב מש.

לכבוד,

ומקום לעשות

ש

בת.

וכינוי להחליף

ורגרסיה לממוצע.

אולי.